מזמן מידי:

ואולי אנחנו פשוט לא מתאימים, זה קורה. לא צריך להרכיב בכוח שני חלקי לגו שלא תואמים, גם אם הם באותו בצבע. אחד מהם יצטרך להשבר, מתישהו, השאלה מי קודם.

לא מסוגלת לדבר איתו. על כלום. שואל אותי אם הכל בסדר. בטח, עונה ובוכה. כי את אף פעם לא אומרת, את תמיד אומרת שהכל בסדר, וזה לא. אני אגיד, מזייפת חיוך דרך הטלפון. ובוכה. משקרת ובוכה. איך אני יכולה להגיד לו שהכל בסדר תוך כדי בכי? מה לא בסדר איתי? למה אני לא מסוגלת להגיד לו כלום?

עליו. תמיד הכל עליו. השיחות, הבעיות, כל טרדות העולם על גבו, ואני כלום. מוטרד, חושב, דופק פוזה בשביל החבְרה,ואז משחק לי בשיער. ושכבר מספרת לו על הבעיות מרגישה מפגרת, והוא מסביר לי לאט לאט איך אוכל להפטר מהם בקלות ובזריזות, ומוסיף גם 'טוב?' כדי לבדוק אם אני בכלל עוקבת. טוב שלא הוסיף כתוביות מתחת, למקרה שלא קלטתי עד עכשיו.

ומלטף, ומחבק, ומדבר עליה, ורק אומר כמה הוא אוהב אותי. ואיך אני לא מאמינה לו, ואני חייבת, ואולי אני גם לא אוהבת אותו בכלל.

אבל משתגעת כשהוא רחוק ומחויכת כשהוא מתקשר, וכשאיתו מרגישה הכי שלמה בעולם.

כי הבעיות נעלמות. ואם הן שם שוב?

לא מובן. על כל בנאדם שני אני מפילה את הצרות שלי, מספרת את הבעיות לכולם, תמיד פותחת דילמות לחברת הרוב הסובבת, תמיד מוכנה להגיד למי שרק ירצה למה ועד כמה החיים שלי דפוקים, ובאיזה אופן זה מתבטא.

אבל איתו כלום, נאדה. הלשון קשורה לחך, המיתרים משתתקים. רוצה, אבל לא מסוגלת, פותחת בדבר ונאלמת, מרגישה טיפשה, דבר שמוכח על ידו אחרי מספר רגעים כשהוא 'פותר' לי את הבעיות הגורליות בשניות ומטיל אותן עליך.

הם לא מתרחקים, זה סתם בראש שלך. זו סתם אשמתך, זה רלוונטי לחלוטין. דבר איתם, פה שם, אולי הגישה שלך קצת דפוקה.

ואולי זה קיים והשמועה נכונה ואנחנו באמת שנינו לא מתאימים. מה לעשות, פשוט לא הולך. אבל לכי את ותהרסי, במודע וברצון, את הדבר היחיד שאי פעם עשה לך טוב. ובגלל מה? בגלל שאת סתומה.

ואולי הוא בכלל יפרד ממני קודם, ואז הכל יחזור על מקומו בשלום. ואני אשוב להיות הגוש הממורמר שהכל מתפרק לו בין הידיים, והוא יחזור להיות הלבדניק שיושב בצד וקורא ספר ומסתכל על כולם בכל מקום.

כמו שאני רגילה, כמו שצריך.

יום שני:

"מתי אני רואה אותך?"

"השבוע"

"השבוע ארוך, מתי השבוע?"

שותק.

"אתמול דיברנו וסגרנו על השבוע, למה את שואלת שאלות כלכך הרבה?"

"מה?" יורד החיוך.

"קבענו השבוע, אני לא יודע מתי, אני לא יודע איך, לא נראה לי, אבל השבוע בטוח, נראה כבר, ביי"

בוהה בפלאפון המתכבה, תוהה.

"נחשי איפה אני עכשיו?"

"איפה"

"את לא שומעת?"

"לא"

"בים"

"אמרת שאתה שונא ים"

"לא שונא, אבל אוהב במידה"

"ים.. פאק. איך אני צריכה עכשיו ים"

"את בסדר?"

"לא כלכך"

"קרה משהו?"

"סתם מצברוח רע"

שקט.

"צעקתי פה קודם על אנשים סתם, סתם מוציאה הכל על העולם, לא יודעת, קצת לבד עכשיו."

שקט.

"וואו, ים" כמהה. "אתה לא יודע.."

"כן, הא?"

"אתה יודע מתי הייתי פעם אחרונה בים?"

"אני לא הייתי שנים בים"

"ב31.10. אוף, לעזאזל, אתה לא יודע כמה הייתי רוצה להיות שם איתך"

"אבל זה לא בדיוק איתי. יש פה עוד אנשים"

"לא באמת אכפת לי"

שוב שותק.

"טוב, אני חייב ללכת, ביי"

"אני רוצה להפרד ממנו"

"מה?"

"אני רוצה להפרד ממנו כלכך עכשיו, אני לא יכולה יותר, אני פשוט לא יכולה. כל הדרך לפה אני מתנדנדת ועוצרת את עצמי מלבכות ועוצרת את עצמי מלהתקשר אליו ולהתחיל לצרוח עליו שאני לא יכולה יותר, שזה לא הולך, שאני שונאת אותו, פאקינג שונאת אותו"

"אז למה לא?"

"כי לא עושים כאלו דברים בטלפון, וגם היום, בכלל"

"היום?"

"עבר חודש"

"חודש?"

"מה קרה בחודש שעבר בלילה בין ה21 ל22?"

"ממ.."

"ערב מדצים, מסיבה לפורסט, יומולדת לגנר ו.."

"והנשיקה"

"כן. אני פשוט לא מסוגלת, אני חייבת לראות אותו, אני מרגישה שהוא מתחמק"

"מתחמק?"

"היום שאלתי אותו מתי נפגש, כי הוא רק אומר השבוע, ופתאום הוא התחיל להסגר והכל, כמעט לצעוק עלי שם. זה היה מוזר. אחרי זה הוא שלח הודעה שהוא מצטער והכל, אבל נמאס לי מההודעות שלו כבר. זה כמו כל ה'אני אוהב אותך הזה, זה לא אמיתי'. וזה לא סתם 'יא, אני רוצה לראות אותו' וזה, אנחנו גם צריכים לדבר, לראות אם אנחנו מתקדמים בקשר הזה או לא"

"נו, אז הוא בטח עדיין לא יודע"

"אני יודעת, זה עדיין מתסכל"

'אני מצטער על קודם, ואני דואג לך'

'זה בסדר, גם אני דואגת לעצמי'

היום לפני חודש התנשקנו לראשונה. איתו בשבילי, ובשבילי בכלל. בשעות שיש עכשיו, בדקות אלו ממש לפני חודש חזרתי הביתה מסוחררת ומחויכת עם רק דבר אחד בראש. אתה, הנשיקה, ואיך לעזאזל זה קרה, משחזרת שוב ושוב את רצף הזמן האחרון, דברים כאילו לא קורים בדרך כלל, לפחות לא לי.

חודש, חודש עבר מאז המחווה הפיזית הראשונה של שנינו, ביננו. חודש גדוש בשמחות, מצבי רוח, התאכזבויות, אושר, תסכול, כמיהה, דכאון, ושלל רגשות מוגזמים, אפילו קצת אהבה, אבל בעיקר, עוד נשיקות.

רק חודש, זה הכל. כלכך עמוס?

אני נזכרת בכל דבר עכשיו במן חיוך מריר שכזה. כשלקחת לי את היד והתחלת לשחק לי באצבעות כי 'אתה אוהב לבחון פרטים לעומק', ואני טבעתי באישונים הזוהרים שלך. וכשליטפת לי את הפנים וכשאמרת לי לא לפחוד, ולהרגע, וכשרכנת אליי בעודינו ישובים על מעגל בטון שסבב מתקנים בגן ציבורי חשוך.

וגם, כמה קיטשי מצידי להזכיר, זוכרת בדיוק איך שפתיך גיששו אחר שפתיי, איך אצרת אותי בתוכך, עוצר אותי לשניה אחת בין שפתיך.

איך לא יכולנו להתנתק, איך לא יכולנו לעזוב, להרפות. נפרדים באותו ערב בנשיקה, ועוד אחת, ועוד אחת, ואחת אחרונה, וזין על העולם, זין על הזמן, זין על המחויבויות האחרות, שיחכו. ומרפים, ושבים, והולכים, וחוזרים, ושוב. ואז אני מתנודדת לי לעבר הבית ברחובות היישוב, מחייכת לעצמים בלי רגשות, ומתלהבת, רוצה לקפוץ, ולהתפוצץ, ולהפיץ לעולם את האושר שבי, האושר שממך, האושר שלנו.

31 יום אחרכך והכל שונה כבר. מרוחקים, לא מתקשרים, בלי רגש, הכל מכורח ה'היי, טוב נו, לא נעים'.

החיוך שנרדמתי איתו אז נשחק, אחרי שחזור אחר שחזור של הזכרונות האחרונים, פולה רגעים חדשים שנשכחו בזכירות ראשונות, שוקעת בעבר הקרוב מידי, נעלם.

עכשיו רק הריחוק נותר, הכמיהה למשהו שלא פה. ואני כבר לא נרדמת.

יום שלישי:

"אה, את יודעת שאלף היה אתמול בישוב, נכון"

"מה?"

"את לא ידעת?"

"לא יכול להיות"

"הוא היה"

"אין מצב שזה היה הוא"

"רגע, דיברת איתו?"

"אמרתי לו 'היי' והוא אמר בחזרה"

שותקת, מתכווצת בחלון כאב.

"גרייס?"

"די, נו"

"את בסדר?"

"פאק, אתם לא מאמינים כמה אני עצבנית עכשיו"

"אתה יודע משהו? נמאס לי. פשוט, נמאס לי. נמאס לי ממך, נמאס לי מהיחס שלך, נמאס לי מהקשר הזה, אני לא יכולה יותר, אני פשוט לא יכולה יותר. אתה הורג אותי, אתה שם לב שאתה הורג אותי? אני מתה פה, אני.."

"מה? גרייס, לא, את לא יכולה פשוט-"

מנתקת. מתיישבת מאחורי עץ מבודדת בעצמי.

'זה נגמר עכשיו!'

'מה, באמת? תודה שסיפרת לי, כי לא הייתי מצליחה לעלות על זה בלעדיך!'

'לא. ורק בגלל האנוכיות והאגואיסטיות שלך, עם כל השאר יכולתי להתמודד, עם זה לא!'

כאילו אני סוג של מפלצת, ושוב הוא האביר שצריכים להריע לו.

הולכת, דופקת את הראש במקומות שלא צריך, עושה שטויות, בחילה, בחילה קשה, מגיעה הביתה ויורקת את הנשמה, לישון.

יום רביעי:

בוקר איכשהו, הולכת לסנוו, בולסת, עוגה ושוקולד, רוצה להיות בולמית, רוצה להקיא, להיות כלכך רזה עד כדי העלמות, מתה.

מסתתרת מאחורי ספה מתכווצת בעצמי ומתחילה לבכות, הכי בשקט, שלא ישמעו.

"גרייס?"

"ממ?"

"את בטוחה שאת רוצה לשבת שם?"

"כן, נוח לי"

"אני מרגישה מארחת גרועה"

"מארחת גרועה? למה?"

"כי את יושבת על הרצפה, ואנחנו מדברות כשיש ספה ביננו"

"זה בסדר, באמת שנוח לי פה" מושכת באף.

"אל תבכי. הוא לא שווה את זה"

"אני יודעת. בכלל לא שווה את זה"

"אפילו לא כואב לי, מן כאב בחזה שכזה שהיה לי אחרי גור, וזה לא היה אהבה. אני לא יודעת בכלל למה רע לי. כשאני מתחילה לחשוב על זה ולהניח את האצבע על למה בדיוק, אני שוב בוכה"

"זה בסדר לבכות"

"לא לי, אסור לי לבכות. נו, את יודעת מה, זה יעבור לי מהר, לא באמת אהבתי אותו זו סתם תקופת אבל לכמה ימים, ואני אצא מזה"

אינקה, השתרעות, בית, כלב, התארגנות, מונית, ים. ערב בוגרת.

חול, מים מרחוק, ריח מלוח, רוח, בריזה, קרירות, מקום מדהים. גיטרה, קפיצה, שירים, מעגל, ביחד, טוב לי, לא לבד, לא לבד, לא לבד.

אהובה.

אלוהים, איך אני אוהבת את הים. (אפילו שלא נכנסים. רק הנוכחות שלו, שלי. הו, אלוהים, צריך להכנס לשם מתישהו)

חוזרים, צומת חצי ראשית, אדן היישוב, גיטרה. מתאספים סביבי, חוזרים הביתה, קצת רע, ישנה אצל אינקה, הזוי הזוי הזוי, בוקסר, להוריד בגד ים, לישון מתישהו.

יום חמישי:

בוקר, איפה אני, מקלחת, מסרק, שיער רטוב מתייבש, חולצת תנועה, ילדים קטנים, עצבנות שלא מצידי, הכל צפוי מראש, רק ארבעה, יאללה, חניכים.

שבוע הבא מסתיימת ההרשמה, דיר באלאק, תבואו.

ואז שוב אצלה כמה שעות, הרבה מאוד שעות, חזרתי לפני שעה. בדרך ראיתי את המופע סיום שלי מכיתה ו', ראיתי את הגוש שראיתי, נכלמתי שהייתי כזאת.

אם הייתי מאוהבת בעצמי הייתי אומרת שכל פסל בא מחומר גלם לא אסתטי איכשהו, אבל אני לא, אני לא מאמינה שכרגע אני יותר מזרדים יבשים או שברי בקבוקים על מדרכה, ואולי באמת סתם גוש ורוד של פלסטלינה שנדבק לידיים ולא באמת מועיל בשום דבר.

התכווצות, בורחת הביתה.

מופע סיום של י"ב (כיף שהוא מנדה את עצמו חברתית, זה אומר שהפעם הבאה שנתראה תהיה.. וול, לא תהיה. אולי בחלומות שהתת מודע ינסה להעביר לי), ואז הביתה, לישון קצת, יש מחר משהו, לא?

יום שישי:

בגרות.

שיט שיט שיט שיט, שכחתי להתכונן, למי יש זמן למיקודית של טובה זבידה כשאתה חי בין זכרונות שנגמרו.

ואני איכשהו באמת שבמצברוח טוב, חוץ ממצבים שיש משהו שמפריע, שמציק לי בשקע שבצוואר. נגעתי שם, והלב שלי דופק. ומרגישה שמשהו מטריד.

אבל חוץ מזה איכשהו בסדר, איכשהו מצוין.

רק קצת רע.

קצת.

But you couldn’t be that man that I adore

You don’t seem to know, seem to care what your heart is for

I don’t know him anymore

‘Cause there's nothing where he used to lie

Our conversation has run dry

That's what's goin' on

Nothing’s fine

I'm torn

[Natalie Imbruglia- Torn]

בהצלחה לי.