הייתי כבר מזמן מתאבדת. ואולי בעצם סתם לא הייתי יודעת מה לעשות עם עצמי, כמו שאני רואה אותה עכשיו.

אני רואה אותה- לא יפה כמו פעם, לא רזה כמו פעם, לא מקבלת מספיק הערכה כמו פעם.

בת אחת שלה שונאת אותה, לא מתקרבת אליה, לא מספרת לה כלום, אפילו צוחקת עליה בסתר. בת אחרת סתומה, אבל ממש, ואלימה להחריד, ועוד ילד שגדל בלי אופי, מפונק מידי, יגיד לה שהוא שונא אותה כי היא לא קנתה לו משחק מחשב או משהו. זו האהבה של הילדים אליה.

בעלה לא מתייחס אליה ברצינות, בעצם אף אחד לא. אף אחד לא מחבק, אף אחד לא נוגע. מי היא בכלל?

בעבודה לא שמים לב אליה, גם לא במשפחה שגידלה אותה- אבא, אחים. תמיד המנוצלת, תמיד זאתי שאפשר לצחוק עליה. לכולם מצליח בחיים, חוץ ממנה.

אני לא יודעת מה הייתי עושה אם הייתי במצב שלה. לצאת משפחה דפוקה כמו שלי, ולהקים משפחה דפוקה לא פחת. את כבר לא צעירה, אין לך את העתיד לפניך, את בת 40, פאקין 40. דפקת לעצמך את החיים, אלו חייך, ככה את הולכת לגמור, כאשה מפגרת שאף אחד לא החשיב ברצינות.

אמא.

לובשת בגדים שלא בדיוק במידה, מנסה להתערות עם האמהות האחרות ללא הצלחה, אפילו לרוץ ולקפוץ ולקלוע לסל לא יודעת, הגוף מתפרק. הברכיים מפוקקות, השרירים כואבים, כאבי ראש, נרדמים מוקדם. למי יש כוח לצאת, עם מי יש בכלל.

אפילו הציפורניים שלך מודבקות עכשיו, אמא.

החיים שלך, העתיד שלך, מתפורר מיום ליום.

היום באמצע ארוחת הערב שוב היה מן ריב. אח שלי אמר משהו, שאלתי אותו מה, החזיר לי ב'מה עניינך, תסתמי'.

כמובן, שום התערבות משום צד.

אל תדבר אליי ככה, למה אתם לא מתערבים, נו, שקט את, נו, שקט אתם, תראו איך אתם מתנהגים, מחזקים אותו על חרא.

אל תצעקו, אל תצעקי, יש שכנים, אנחנו בחוץ, הם ישמעו, הם ידעו שאנחנו כאלו דפוקים. זה סוד, שכחת, אל תגלי.

פתאום אמרה 'נמאס לי מכם, עוד מילה אחת ואני עפה', אבא אמר 'צודקת', והיא ברחה.

ואז הם עצבנו אותי גם, שלושת הנותרים, לא לומדים מטעויות. האחים מזלזלים, אני קורסת, אני לא יכולה לחיות עם היחס ה'מי את' מצידם וה'את לא באמת קיימת, אין לך באמת זכויות' מצד ההורים. ושוב מזלזלים בי, ושוב אני לא יכולה יותר, בורחת לאנשהו. אמא שם.

תראי מה קורה, תראי, בגלל הילדים המפגרים שגידלת.

פתאום צורחת, פתאום מתפרצת, משתגעת, מכה, בוכה.

רואה אותה מהפינה שדחקה אותי אליה, ופתאום אני מלאת רחמים.

ועכשיו היא ברחה למעלה, ואני שומעת אותם מדברת אליהם בשמחה, לשני קופים בלי אופי שיצאו מרגליה. אולי הדביקה שוב את הבועה מפלסטיק שנפצתי לה במשפטים נוקבים מידי, מזלזלים מידי, נכונים. בטעות, אולי קצת בכוונה.

ואולי לא באמת אכפת לה. אולי זה כואב לי לראות את זה, רק בגלל שאני מפחדת לגמור אותו דבר. 40+, שמנה מידי, בעל שלא אוהב, משפחה לא מעריכה, גוף מתפרק, עתיד סגור להצעות. ואין מה לעשות, אין מה לעשות.

אולי בעצם כולם גומרים ככה.

או שעדיף לגמור עכשיו.

(ושוב הפחד מזקנה)