מעניין אם חניכים שלי יאהבו את הבלוג שלי. אתם מבינים? הכל כלכך וירטואלי היום.

מה זו הפיסת חרא הזו?

לתחושתי כן. ככה זה, עדיף דברים מרחוק.

כנ"ל כל האנשים שאומרים שאני מקסימה. נראה לכם שתצליחו להסתדר איתי ביומיום? בספק.

פיסה ראשונה לראשון ביוני-

היום עלה איש זקן לקו שאני נוסעת בו למרכזית ושאל אם הוא יכול לשבת לידי. או יותר נכון- לארח לי חברה. בוודאי שחייכתי לו ואפילו צחקתי קלות, אני ילדה נחמדה. האיש הזקן- ופה זה המקום לעצור ולהגיד- לא איש זקן, סבא, שבמציאות הבארשבעית הזקנה והמיואשת פתאום מתבהר ממש ההבדל בגישה, גם אם לא בהכרח יש לו נכדים. איפה הייתי?

ומרגע שהוא מתיישב הוא מדבר. תגידי, אפשר להצטרף לסניף שלך? זה בסדר גם בשבילי? אני צוחקת והוא ממשיך ומדבר. איזה יופי מה שאתם עושים. אני, אני גם הייתי בתנועת נוער. בני עקיבא, כמעט אותו דבר. היינו עושים קומזיצים, טיולים, א"ש לילה.. אתם עושים עדיין א"ש לילה? כן? באים ילדים? איזה יופי. היום ילדים, כל היום רק סמים ובחורות! גם אנחנו אהבנו בחורות, אבל זו תקופה אחרת. תגידי, אני יכול להצטרף? אה, האישה הזאת יש לה תינוק, בדרך כלל אני קם אבל אנחנו יושבים מקדימה וזה מסוכן, את יודעת, עצירות, הוא יכול לעוף דרך החלון.. עדיףשלא, את מסכימה? היי, רואה? זו שכונה ב'. שכונה מעולה, אני גדלתי בה! באמת. מפותחת, ילדים טובים.. יש פה שכונות בבארשבע, לא כלכך טובות. איפה את גרה? אה, כן, מכיר.. שמה? אה לא? כן, מכיר, בטח, יש שם קניון, כן.. היינו רואים שם סרטים, היו מקרינים שם סרטים פעם את יודעת? לא, זו שכונה לא קלה.. רגע, ואיפה הקן שלך? אה באמת? וכלפעם את נוסעת? זה הרבה לנסוע. וילדים באים? זה חשוב. הם נהנים? כן?

ואני עונה ומדברת וצוחקת, יותר בנימוס מאשר באמת. הסיטואציה מקסימה אותי אבל גם מביכה אותי מאוד, ואני כלכך מאושרת שיש עוד אנשים כאלו שמחים שרוצים חברה, אבל משהו בי רוצה שהגירוי האנושי החברתי הזה יפסק כבר, ותוהה מתי הסטטוס קוו ישוב לתקנו ואדם לאדם שקט. אבל זה קול קטן, האמת, למרות שנתתי לו משפט ארוך, די מתעצבנת עליו.מה יש, כמה מדברים על ניכור ואז שקורה להפך זה עוד לא נעים לך? כנראה שהבידוד הזה מושרש בתוכי, וזה עוד משהו שצריך לנכש מקרבי וקרבינו, וזו לא עבודה קלה. כן, לא רגילה, אני בטוחה שגם הנוסעים שמאחורינו ריחמו בליבם עלי, והלוואי וכל יום אנשים היו פותחים שיחות באוטובוס, מה יש? מי ייתן ואינטימיות חברתית בכל עת ומצב תהיה דבר נורמטיבי. אני מניחה שאתם איתי.

והוא מדבר ושואל ועונה ושמח ופתאום מסיים משפט כי עצרנו בתחנה והוא יורד בדלת הפתוחה, נראה לי עדיין עדיין לא לקח אוויר למשפט חדש, ואני נותרתי באוטובוס עוד חצי חיוך מנומס-מופתע על השפתיים, מתעקשת להשאיר אותו, מה יש, שיראו. כבר איש חדש מתיישב לידי לתחנה, שקט, זקן, אבל באמת שהנסיעה הזאת שהתחילה והסתיימה כבהרף חלום, היה או לא היה, זה.. ממש מרגש. לדעתי.

5 בבוקר. מחר לא חייב לקום מוקדם אבל רצוי. חבל. זה לא יקרה.

מישהו יבין לשנתי?