כל שנה הייתי קמה ב1.7 מדדה לי מחוץ לחדר, נופלת, מקנחת את האף בתשואה ומודיעה לאמאבא, משפחה, וחברים (בעצם, לא היו לי חברים אז. הלאה) "טוב, תגשיבו, אדי מצודדת". איכשהו, וזה היה מדהים, שכל שנה אז הייתי מצטננת, ובדיוק בתאריך הזה, היום הראשון כאמור של החופש הגדול.

בעוד צפיתי באף יבש וגרון עובד למשעי בכל באי העולם חוטפים את הצינונים שלהם בנובמבר-פברואר, מתהדרים בנייר טישו לרוב, וירוסים חובקי עולם ועיתון, ואנשים שיביאו להם את השיעורי בית לבית, אולי אפילו במרץ-מאי עם כל האלרגיות של חלק, רק אני הייתי מצטננת ביולי. כמה נחמד.

עד יולי 2000 בכל מקרה (חה, זה נשמע כמו משהו שהורג ג'וקים), שאז גמרתי כיתה ו', ואז גמרתי עם לגמור ב30.6, ואז כבר חיכיתי לחופש של אחרי ז' כדי להראות לצינון המטומטם. הייתי מוכנה לכל טקטיקה- שיבוא להתקיף ב1.7? אבל זה כבר לא מבאס כמו פעם. ואולי ב21.6? ואולי יגיע עם משהו אחר, חזק יותר, נגיד, שפעת? ואולי על הקייצת (!!) שתכננתי ללכת אליה?

אבל לא. המניאק הזה לא בא בכלל. ממש נהדר.

(כן, זה די ביאס אותי באותו זמן. נו, לא היו לי הרבה חברים באותה תקופה) 

(או גם עכשיו, בעצם)

בכל מקרה, מאז הוא עבר לתקוף פעם בשנה בתאריך רנדומלי, ואז זה התגבר לפעמיים, ואז פעם בחודשיים-שלוש. יופי, אני נהיית חולנית.

בכל מקרה, אין לי מושג למה סיפרתי לכם את הסיפור הזה. לא, לא תקף אותי צינון עכשיו, רק 3 אפצ'ים מסתוריים ומשב קור היום. אבל זהו.

מזל, זה מגעיל לחלות בקיץ.

תחשבו מה זה- מנוזלים, אין כוח לזוז. שפעת ולהזיע. לא איכס?

מה כן עבר עלי ביומיים האחרונים? דווקא הרבה.

את החדר לא הספקתי לסיים לסדר. די מזעזע שם. עכשיו יש רק 10 סנטימטר של בלאגן, אבל עדיין, נו, לא נעים.

אתמול קמתי בבוקר לאחר 7 שעות שינה (נו, די, חופש, בא לי 10) כשאינקה, היורדת לאילת (יחד עם סנוו, פוסטי וליזה) הספיקה להעיר אותי ולספר לי את כל מה שהיא עשתה היום (ללכת לקניון ולקנת בוקסר. ושממש חם שם. באילת. בלי צחוק. דברים משונים עוברים על הארץ הזו), ואז מפה לשם, טלפונים (20 חניכים נרשמו לי לקייצת. מי מלכה, מי? מי סופרמן אנושי, מי? מי הולכת לסבול נורא נורא נורא ולרצות למות בחופש הזה מעודף ילדים, מי?), וגם קפיצה לסרט, הארי פוטר 3, בקניון סמוך פחות או יותר. היה נחמד.

והיום?

סאנד התקשרה. עוד רבע שעה ישיבה, את עדיין ישנה?

אה, אני אקום.

חזרתי לישון.

אחרי 5 דקות אני מתעוררת בקריאת 'מה, אני סתומה?!' ורצה להתקלח, התארגן הכל. שעה וחמישה אחרכך, כשיצאתי לקן, גראנד עוברת ומודיעה לי 'מותק, נגמר כבר'.

החוכמה, נו.

ואז חוזרת, ואמא מתקשרת אם בא לי בגדים.

נוסעים לשוק (רמלה, חום אימים), אמא ואני. היא בשמלה ורודה (מדי) וקלילה (מדי) (וגוף פחות), ונעליים מזעזעות.

אני עדיין לא החלטתי אם זה דומה לאבוב, או סירה, או עריסה של תינוק. בורוד פוקסיה. אמא, באמת.

קנינו 5 גופיות וחצאית ואפילו דאורדורנט וכאלו. היה נחמד.

היא כל הזמן ניסתה לשכנע אותי לקנות דברים מזעזעים, כמו טייץ ורוד, ודפוקותי (היא אשכרה אמרה 'רוצה שאני אקנה לך דפוקותי?'! אמא, מה נסגר?! אם את מתחילה ללכת עם שביל בצד ופנינים צבעוניות, גאד דאם, אישה, אני אגיד לאבא!) תכלת, וחולצה עם מחשוף ירוקה, וכל מיני דברים צבעונים, אבל בעיקר ורודים. לא יודעת מה עובר על האישה הזאת.

היה נחמד.

רק צריך מכנסיים (וחזיות) (ותחתונים) (וחברים) (וחיים) (ושלום) ואז יהיה ממש טוב!

והיום בערב אני כנראה אפגוש את אלף (כן, ככה אקרא לו. יופי שנזכרתי, אחרי שנפרדנו). אם הוא יזכור. אם אני אזכור.

אם מישהו יפנה למישהו.

ונדבר. על הפרידה והכל, ולמה נפרדנו, ומה קורה ביננו וזה.

ממ, פחד קצת.

העיקר שיש לי דאודורנט, עכשיו אנשים פחות יפחדו ממני.

מחר יום ביקור!

סעמק, צריך להשיג 45 שקל לנסיעה.

יום שמח לכולם.

:)

(עוד פוסט חסר משמעות. אז ככה זה שאני פחות או יותר שמחה, הא?)