אני לא אוהבת מכוניות שנוסעות לידי בכביש, במיוחד שאני הולכת על המדרכה.

(או על הכביש, אפילו יותר נורא)

אני לא אוהבת חושך.

אני לא אוהבת ללכת לאיבוד.

אני לא אוהבת לאבד שליטה.

או שלא רוצים אותי.

נורא.

ערב מוזר.

יצאתי בהרגשה מוזרה (רעהרעהרעהרעה), בחצי ריצה, בריחה, אלוהים יודע ממה, ודמעות בגרון.

איך אומרים, מועקה?

(אין לי כוח אליו יותר, פשוט אין לי)

קטעים נבחרים ומעוררי הנאה:

אוטו עוצר, בפנים מחייכים שלושה. כמה שניות, התווים מתרכזים לי לרובי, ויולט ואדי. מדברים עם סנוו, משהו, כנראה שואלים אותה אם היא רוצה ללכת לשרק2.

"לא, אבל גרייס רוצה"

"רוצה מה?"

"ללכת לשרק2?"

"אתם הולכים לשרק2?!"

ואז קפצתי אליהם לאוטו, ואז הם הסתכלו עלי במבט של 'אה, לקחת ברצינות, הא', והעיפו אותי כי 'אין לך כסף, לכי'.

ואני נזכרת בזה ובא לי להקיא, כי אני יודעת שאני אראה את רובי ואדי הרבה בזמן הקרוב. הרבה מאוד, הרבה מידי.

(וזה גם קצת כואב, כי עם סנוו הם היו רציניים, וגם את גראנד הם היו לוקחים, או את אינקה, או את פוסטי אפילו. ואותי לא. כי אני לא חברה שלהם. וכל אחת כמעט בקבוצה שלי חברה שלהם, ומסתובבת איתם, ורק אני לא. מסתדרת איתם, לפעמים, בזמן האחרון פחות. אבל לא ככה. וזה עצוב, כי אני רוצה חברים. ולמה לכולם יש, ולי לא, אוף)

אני וסנוו יושבות איפשהו, ואני בוכה (בכי אמיתי, דמעות והכל, איכס), וסתם שכזה. ופתאום.

"את יודעת את מי בא לי לראות עכשיו?"

"את מי?"

"אה, זה מוזר"

"את דקר?"

"כן!"

"פיס, איפה דקר גר?"

"איזה דקר?"

"דקר, חבר לשעבר של אלף, חבר לשעבר של גרייס"

(אל תשאלו, זה מסובך. רק מראה כמה הילד מפגר)

אז הוא אמר לנו את הרחוב, ויצאנו לחפש אותו. בדרך עברתי בכל המקומות שעברתי בהם בנשיקה הראשונה שלי עם אלף. התחלנו מהמקום שבו נפרדנו (לאיזה 10 דקות) אחרי שהוא ליווה אותי הכי הרבה שנתתי לו, ואז המשכנו את הרחוב שהלכנו מחובקים, ואז לגן שהתנשקנו בו. ממש לראות הכל, אבל הפוך, להתחיל מהסוף.

"אני רוצה ללכת לשם"

"לא"

"למה?"

"ככה, את צריכה לצאת מזה"

"אני רוצה לסגור מעגל", אני מושכת את עצמי לטבעת בטון עליה ישבנו אז, לפני הרבה מידי זכרונות.

"את לא" תופסת אותי בשיער.

"עזבי אותי"

"זה סתם יעשה לך רע"

"אוח"

ממשיכות ללכת, לכיוון ההפוך, כשהיא תופסת לי בשיער.

"את יכולה לעזוב אותו"

"את תברחי"

"לא אני לא"

"את כן"

"אני מבטיחה"

היא עוזבת.

"נו, רואה, יש לי מילה"

בסוף לא מצאנו אותו, את הבית זאת אומרת. דווקא נורא התחשק לי, הוא נחמד. ממש.

"חבל שאין לנו את הטלפון שלו"

"יש לי"

"מה?! למה לא אמרת?"

"לא שאלת. חוץ מזה, יותר כיף ככה"

"נו"

"מה?"

"את מתקשרת?"

"לא. לא בא לי יותר"

ואז חזרנו ואז התחלתי ללכת קצת לבד. ומתקרבת לשם, למקום ההוא.

"גרייס"

"נו, אני חייבת"

"חייבת?"

"סגירת מעגל, נו"

"מה סגירת מעגל, מה הקשר?"

"אני צריכה להיות שם, זה יעזור לי. חוץ מזה, את רוצה שאני פשוט אדחיק הכל, כמוך?"

"מה הקשר, נו, די עם זה כבר"

מתרחקות, כיוונים שונים.

"את הולכת, אני פשוט לא מדברת איתך"

"סנוו.."

"בחירה שלך"

"סנוו"

ממשיכה ללכת, אני כבר צעד אחד לתוך הגן.

רגע,

אני באמת צריכה את כל זה?

רצה אליה.

"עזבי, איבדתי יותר מידי אנשים בשביל ה.."

"ה-?"

"ה..בן ז..ונה הזה. לא רוצה גם לאבד אותך"

ולפני שהקהל המודבק יגיד 'אווו' מתמוגג-

"יופי באמת"

"משעמם לי"

"גם לי"

"בא לי ללכת ל.. גור!"

"בואי!"

"בואי"

בסוף רק אני הלכתי.

"גור?"

"הא?"

"אתה ישן?"

"לא"

"אני באה אליך"

"מה"

(ולמי שלא מבין: גור. כןכן, אה, ג'. כמה מוזר)

באתי אליו, ניצלתי את השירותים, נשארתי לאיזה חצי שעה והלכתי.

איתו. ועם סנוו.

וליווינו אותו למושב אחר.

והיה מוזר, ממש מוזר.

לא רציני. הוא ירד עלי שאני מפגרת, אני ירדתי עליו שהוא הומו, והיה נחמד.

"לאן אתם הולכים?"

"לשם. יש דלת למושב, נו"

"מה? למה יש כאן דלת? וגדר? ו.. מה?"

"אהה, נחמד!"

"בואי"

"לא רוצה"

באה בכל זאת. "אין לי הרגשה טובה לגבי המקום הזה"

חושך, שקט, כביש חצי ראשי. אני, פרנואידית, כל הזמן רואה אנשים מבין העצים.

"סנוו, כביש, באה מכונית"

"לא נכון, זה סתם אורות שזזים לכיוון ש.. שיט, מכונית!"

"יופי, אנחנו הולכים להדרס. נהדר"

"וזה לא מה שהכי מפחיד פה"

"מה?"

"המשוגעים!!" הוא מצביע על הבית משוגעים בדרמטיות החצי-אופינית לא.

"זה לא כזה מפחיד. דודה שלי היתה שם"

"גם דודה שלי!"

"אולי זו אותה דודה?"

"אוו, באמת?"

"לא"

(ובשלב מסוים, תפסתי לו את היד. ממש לרגע, חצי שניה, כנראה נבהלתי. שאני נבהלת אני תופסת אנשים, תמיד. כנראה עוזר לי להרגיש בשליטה, לא ליפול. בכל מקרה, זה היה חצי שניה, אולי בעצם אחת שלמה, או שתיים, אבל עזבתי אותו אחרי זה. לקח לי עוד איזה כמה שניות להבין שעשיתי את זה, וזה היה מוזר. בכל זאת, לא בכל יום מחזיקים את היד של הקראש לשעבר, אפילו אם זה לחצי שניה-שניה-חמש. לא עושים דברים כאלו, אני לא. בכל מקרה, לא משנה)

"זה אנשים שם?"

"איפה?"

"שם, נו"

"מה, לא סתומה, זה פח זב.."

"אהההההההה!!!" הוא צעק, והבהיל אותי במן 'בוו' מפגר, ונגע בי בכתפיים.

נתתי את הצרחה של החיים שלי, והרבצתי קצת לסנוו בטעות, ואז לו הרבה בכוונה.

"יו, אוח, אתה כזה מת! לא עושים דברים כאלו!"

"פִרְפַרת! פִרְפַרת!! חהחה"

"דפוק"

"את יודעת, במקום מסוים אנחנו כן שנינו מתאימים" אמרתי לסנוו שחזרנו.

"כן, נכון. גם מתישהו שהלכתי לשניה חשבתי שאתם ביחד, ואז אמרתי לעצמי 'לא, אני לא חושבת' ואז זה הפסיק"

"הא?"

"גם רציתי להגיד לכם את זה, אבל ידעתי שאת תרצחי אותי, אז לא אמרתי"

"צודקת"

"כאילו, זה לא רציני, אנחנו פשוט מסתדרים די טוב"

"כן.."

"רוב ההומור שלי השנה נורא הושפע ממנו"

"כן! גם מתישהו באתי להגיד לו 'די לדבר כמו גרייס' ואז הבנתי שאת חיקית אותו"

"לא חיקיתי. פשוט.."

"כן, כשאתה מסתובב עם בנאדם מספיק זמן, זה קורה"

מוזר. מוזר מידי.

אני חייבת להמשיך כבר בחיים שלי, נמאס לי לשקוע בעבר.

(ולראות שרק2, ולהתחיל כבר עם הקייצת הזאת, רק יעשה לי טוב)

[אני לא מאמינה שהייתי דלוקה עליו פעם, כלכך. אלוהים.]