אני חושבת שגם אם הייתי מרגישה הכי טוב בעולם, הכי אהובה בעולם, הכי בסדר ונורמלית וחלק מהם בעולם, הכי קצת בחוץ, תמיד היה מקום אחר שהיה מזכיר לי את האופי האמיתי שלי, כמה שאני דחויה בהחלט.

כמו שחלקכם כבר ניחשתם, מקריאה מרופרפת פחות או יותר של החיים שלי (וגם אלו שמאוזכרים בין השורות), הילדות שלי לא היתה כלכך קלה. לא משהו רציני- אלכוהול, סמים, בית קשה (אפילו שבית חמים ונעים ומקבל ואוהב אף פעם לא היה לי לדעתי), אבל יותר בכיוון של בצפר, יסודי בעיקר.

עד כיתה ד' אני לא מחשיבה. אני לא זוכרת משם הרבה, ואפילו שגם אז לא הייתי אהובה במיוחד, אולי פחות, עוד היה בסדר. אני מנחשת שהיה פחות או יותר סביל. (חוץ מהעובדה שהייתי ממש אבל ממש שמנה פעם, אני מדברת מר גמיש עם משקפיים ורודות, גוש ממש)

בכיתה ה' עברנו דירה, מקום חדש, חיים חצי חדשים. כיתה חדשה.

אוי, זה היה רע.

הכי בקצרה, אבל ממש הכי בקצרה, לא קיבלו אותי בכיתה הזאת, לא היו לי חברים, נחשבתי הכי פחות בהיררכיה הכיתתית (וציטוט מסוף ו', על מישהי שעשתה משהו לא בסדר "וואו, היא הולכת להיות עכשיו ממש לא מקובלת בשכבה! אולי אפילו.. פחות מגרייס!!!". עצוב, אבל קיים), היה רע, נו.

מזה יצאתי פחות או יותר בסדר. כיתה ז' היה עדיין איכס (אבל כיתה חדשה והרבה יותר טובה), ועד כיתה ט' כבר בכלל השתפרתי, שלא לדבר על י' שאני כבר מרגישה שיש לי חברים.

(אבל איפה אני ואיפה הם)

בכל מקרה, גם נורא אהבו להציק לי בכיתה ה'. וגם בו'. אבל ממש אהבו להציק לי. אחד המשחקים החביבים על ילדי הכיתה היה לרדוף אחרי עם חרק ולראות איך אני בוכה. מה יותר עצוב, האכזריות של הילדים, או העובדה שהייתי ממש אבל ממש פקצה.

(בכלל, אני ממש פוחדת מדבורים, וילד אחד שהיה איתי בקייטנה בכיתה ג', זכר את זה, וזה שימש אותם לטובה. הו, מיקי..)

באחת ההפסקות בכיתה ו' ישבתי לי על גרם מדרגות ליד הכיתה, באחת ההפסקות. יותר נכון, על מעקה ממש עבה ורחב של המדרגות, שמצד ימין המדרגות עולות למעלה, ומצד שמאל למטה. אולי יום אחד אני אצלם את זה, ואפתח טראומות ישנות, מה זה משנה כרגע.

ישבתי שם ונחתי לי. זה היה אחרי שיעור לא קל שבמהלכו אחד הילדים דחף אותי והפיל אותי על כסאות. (בזמן שיעור. המחנכת היתה בכיתה ובקשה מאיתנו להפסיק להפריע ולהיות בשקט. אבל שמרו את ה'זונה', יש רגע יותר מתאים)

מה עשיתי? כן, ישבתי. בלי לעשות כלום. הגיעו כמה חברה מהכיתה עם חרק, לא זוכרת מה. התחילו להציק לי. די, די, תעזבו אותי, והלכתי אחורה במעקה הזה, שיעזבו אותי כבר בשקט. מימיני מדרגות עולות יותר למעלה, משמאלי המדרגות מעמיקות יותר למטה.

שם אני יושבת, אפשר להגיד על צוק שבנתה החברה, ואז איכשהו משום מקום בא מאחורי עוד ילד מהכיתה, זה שדחף אותי על הכסאות קודם. כנראה ירד מהמדרגות מלמעלה ואיכשהו הגיע אליי.

אני הייתי מבועתת. מצד אחד הילדים עם החרקים, מצד שני הוא, מצד שלישי 'תהום' של 2-2וחצי מטר, אל תוך מדרגות, מאחו...

לא הספקתי לחשוב, ה'מצד שני' דחף אותי למטה. אל המדרגות, אל התהום המפוברקת, אל ה2-2וחצי מטר האלו. דחפו אותי ממדרגות.

בכל אופן, די נכנסתי לסרטים מזה, כי אני ילדה דרמטית, וגם כי נו, דחפו אותי מהמדרגות. במזל לא קרה לי כלום כי נפלתי על הרגליים, וזה קצת כאב.

מה עשה בית הספר היסודי הטוב בעולם לגבי זה? כלום. כאילו, לגביהם, הרי לא קרה שום דבר מיוחד (הרי יכלה להשבר לי המפרקת, אם רק הייתי נופלת אחרת, אם רק הייתי מתגלגלת קצת, אם רק הייתי דרמטית אפילו יותר. אבל לצד השני היתה טיעון מאוד מנצח מסתבר 'אבל לא קרה לה כלום'), פעם הבאה להזהר יותר ילדים!

אותי שלחו לפסיכולוג. פסיכולוגית. בלונדינית, מחייכת הרבה בלי סיבה, סתומה נורא. היה אפשר לשים ברבי בכסא ממול ולא הייתי שמה לב לשינוי מיוחד.

מאז היתה לי רתיעה מפסיכולוגים, לפחות עד השנה, שהתחלתי ללכת שוב, אבל גם זה עבר, וזה סיפור אחר. בכל מקרה, אותי שלחו לפסיכולוג עם הסיבה הכי טובה בעולם (לדברי המחנכת, היועצת ומנהלת בית הספר):

"כל הזמן מציקים לילדה הזאת, ובלי סיבה מיוחדת. ועכשיו תגידו לי, גברת ואדון משהו, כשכיתה שלמה מציקה לבנאדם אחד, אצל מי הבעיה, הילדים או הילדה?"

(כן, זה הזמן להגיד 'זונה', 'זונות', 'אלוהים, איזה אטימות' ושאר קללות על האנשים שעיצבו את האופי המתפרק שלי. הידד האח לטיפשים! כיפאק היי! נו, אולי כאפה היי)

מחר יש קייצת. הקייטנה. לקום ב5וחצי בבוקר, מקלחת, ארוחת בוקר, התארגנות, 7 בבצפר, 8 חניכים, להלהיב ולרגש אותם עד 1, עד 2-3 ישיבה, הביתה, שוב ישיבה, ב6 ערב בוגרת כדי שלא נשתגע, ושוב אותו סיפור. ככה, אה, שלושה שבועות בערך?

חזרתי לפני 20 דקות הביתה, לאחר שהפעם האחרונה שהייתי פה היתה אתמול ב6. כמעט 30 שעות, רבותיי. לא מטורף?

וזה מעבר להנאה, זו חובה.

ורע לי.

אנחנו קן קטן, 30 חברה בבוגרת, קבוצות עם אופי חברותי. משמע, רוב החברים בה חברים גם מחוץ לשעות הפעילות. בקבוצה שלנו ממש, כמעט כל הטבעת של החברים שלי משם, הקרובים לפחות. בזמן האחרון החברים שלי התחילו לבלות ולהסתובב גם עם האנשים האחרים בקן, מקבוצות אחרות, שאין לי בעיה איתם בקן, אבל מחוץ אליו? מרגישה לא נוח. קצת.

ואז לפני יומיים (יומיים זה היה?) הבנתי שהם לא באמת מחשיבים אותי כחברה שלהם, שזה לגיטימי, אבל איכשהו העליב אותי. כי בראש שלי שנרתעים ממני, או סתם לא מתקרבים יותר מידי, אני מיד נרתעת חזרה, מיד חוזרת לקונכיה האהובה שלי ומתחפרת שם, ושונאת את כולם כי יודעת שהם שונאים אותי, רק כי לא פעלו על פי איזה חלום לא מושג שהאדרתי.

וקשה לי להיות איתם מאז. קשה לי לראות אותם, לדבר איתם, שהם נוגעים בי. כשבנאדם מכעיס אותי אני פשוט לא יכולה לסבול את המגע שלו, גם אם זו התחככות בטעות. זה עושה לי צמרמורת.

ואני מרגישה כלכך לא במקום.

היום אפילו ברחתי כמה פעמים, כי לא יכלתי לסבול אותם יותר, אפילו לא את חברים שלי, וגיליתי שאף אחד לא שם לב. שזה עצוב, לא רק המסקנה גם החקירה המפגרת הזאת.

ולא היה לי מה להגיד, והייתי עצבנית על כולם, והרגשתי לא קשורה, כלכך לא קשורה. ושנאתי להיות איתם, ושנאתי את הצביעות שלהם, ושנאתי את עצמי, כרגיל. ובכיתי קצת. הרבה. מידי. במקומות לא קשורים. והתנהגתי כמו שאני שונאת שמתנהגים.

ואז אחד מהם ראה שאני מתעצבנת, ועשה לי שיחה של 'מה קורה, מה נשמע, את עצבנית? יא, שתדעי לך שאת חשובה לנו, יאדה יאדה יאדה' בקול שונה מהקול שלו, באופי שונה מהאופי שלו, מדבר אליי כמו שמדבר לחניכות שלו, כמו שאני לפעמים מדברת שאני רוצה להחליק משהו וגמרנו. בטח בטח, בסדר, מה שתגיד, כמובן, אני עצבנית, נו, וכמעט ברחתי משם כדי להקיא. כלכך הגעילה אותי, הצביעות שלו.

ולמישהו היה יומולדת, וכל הקבוצה שלנו חיבקה אותו, ואני לא כי זה נשמע לי מטומטם לחבק ככה סתם מישהו, שלא כולן באמת הכירו וסתם חיבקו אותו כי אחת או שתיים חיבקו והם רצו להרגיש קרובות אליו, אפילו שהם באמת לא.

פלטתי משהו ציני, ואז אחרי איזה 10 דקות נתתי לו מן מכה על היד של 'מזל טוב, יא חוקי', וזהו, והרגשתי יותר רע מקודם. מצד אחד 'למה לא חיבקת אותו, מה את מפגרת, את פשוט לא קשורה, את לא קשורה מכלום' ומצד שני 'צבועהצבועהצבועהצבועה, זה מה שאת, ואל תנסי להתכחש לזה. כי את יודעת מה זה. בדיוק'.

ועם כל האי קשירות ועם כל הכלום, יצא בצורה מטורפת לגמרי שאת כל הקייצת אנחנו מארגנים בבצפר היסודי שלי, הישן, ככה שמצאתי את עצמי יותר מידי פעמים הולכת למקום האלו, המדרגות האלו, הולכת ויושבת וגוררת את עצמי בדיוק למקום שממנו נפלתי, ומסתכלת למטה, ומבינה, ויודעת.

פשוט, יודעת.

שזה האופי שלי, תמיד הייתי כזאת, ותמיד אהיה כזאת, ואין מה לעשות. אני דחויה, אני דחויה. ולא משנה כמה אני אגדיר לעצמי חברים, אחשוף שיניים, אכווץ לחיים, אסתכל במראה ואגיד 'דווקא, יש לי חיים בסדר, לא?', אני תמיד אשאר כזו. דחויה.

וזה המקום שתמיד יזכיר לי את זה.

(אותו חבר לשעבר, נו זה, שאני לא רוצה להזכיר את שמו, נורא אהב מדרגות. הזכיר לו היררכיות ומעמדות שהוא נורא אהב להעריך ולהעריץ ולשחק בהם בזמנו הפנוי, האידיוט. לי זה מזכיר דברים אחרים לגמרי, אולי גם סוג של מעמד אישי-חברתי כזה או אחר, אבל לא במשחקים, בחיים האמיתיים. גם זה קורה מידי פעם)