אבל אם לרגע אני הייתי חברים שלי, והייתי רואה את עצמי (אבל לא בתור עצמי, אלא מחוץ לעצמי, כי בכלל לא הייתי אני בכל העסק הזה) כמו שאני בימים האחרונים- עם כל הבעיות של הלבד, והאיפה אני בכלל, ואני לא מועילה, ומי בכלל זוכר שאני קיימת, ולמי בכלל אכפת, ובמילא כולם שונאים אותי, והכל צביעות,

כלכך הייתי עושה לי יציאת הפתעה, וחוטפת אותי לאיזה סרט (שרק 2, למשל), או לבית קפה ועושה לי המון שמח על הלב ומראה שיש שם עוד אנשים בשבילי, ובספונטניות, ובהפתעה לגמרי.

אבל אני לא חברים שלי. אני לא חושבת שנשארו לי כאלו כלכך.

חבל.