(איזו מחמאה כיפית)

הייתי במופע סיום של הי"בניקים שנה מתחתינו. בשעה וקצת שהייתי שם לא הספיק להתחיל אז קצת הלכתי, למרות שזה בעיקר כי לא כלכך נשאר לי למי להגיד את כל מה שאני חושבת באותו רגע.

באתי כדי לדפוק הופעה בגדול. תראו, אני עדיין קיימת, הסתפרתי, עדיין לא התגייסתי, החזה שלי גדל ובגדול הרבה יותר טוב לי. כן, לא התגעגעתי לבצפר כמו שחשבתי שאתגעגע משום מה, לא מי יודע מה מתלהבת מלראות חברה מהשכבה (תקשיבו, לא דיברתי איתכם בסביבות ה3-6, למה עכשיו זה צריך לעניין אותי איך בבסיס?), ובגדול גם הבדיחות סוף-ביתספר האלו לא משהו ("גם אני לא זוכר משהו מהנשף, ואם כבר מדברים אני רוצה למסור סליחה לכל הבנות שלא נישקתי אז!" סבבה).

האמת שאני בכלל לא זועמת. אני ממש שלווה. כאילו נרדמת קצת אבל כן.

ראיתי ילד שהיה איתי בכיתה שבמופע סיום שנה שעברה יצא לנו לשבת ולדבר קצת ונפל לי אסימון כזה שתמיד נופל בסוף שוואלה, הוא דווקא די בסדר. ילד נחמד. והיום ראיתי אותו (כמו עוד הרבה, לראשונה מהנשף שנה שעברה), ודיברנו, והרגשתי שהיתה שם ממש התעניינות, והוא אמר לי משפט נכון, שאני גם שמחה שהוא אמר לי אותו-

"את, את לא התחברת  מי יודע מה עם השכבה, נכון?"

וזה באמת חימם את הלב. לא בגלל שהוא גרם יל להבין איזה משהו חדש, זה שקשרים חברתיים מבוססים כמעט ולא עמדו אצלי זה לא משהו שקשה להבחין בו, במיוחד אם מסתכלים על האנשים שאני שומרת איתם על קשר כיום- כמה, 2.5? בעיקר מי שחשוב לי. ולא שלא הסתדרתי. זה לא שישבתי לבד בהפסקות. ישבתי עם חברה. לא אהבתי אותם אבל הייתי. אנשים הכירו אותי. היו כמה שהעריכו אותי, היו כמה שהסתובבו איתי, בגדול, למרות שיכולתי להיות מאלו שממש מוכרים ומובילים, סמלים כאלה בשכבה, אז לא. להגיד שלא ניסיתי? היו לי תקופות. לא הלך. בגדול, היסטוריה עמוקה מידי וטעונה מידי, יש דימויים שמאוד קשה לשבור, ובתכלס גם לא בדיוק בחרתי בזה. כאילו, הייתי שם, אבל לא הייתי שם. כאילו ישבתי בבית ספר: בהפסקות, בשיעורים, בויכוחים המפגרים שנכנסתי אליהם תמיד, תמיד טעונה: מחשבות, רעיונות, הרבה עצב ותסכול וכן, גם זעם, אבל הרבה לא: אני ילדה מאמינה אני חושבת. ובתכלס ישבתי שם, הרגשתי את זה, יכולתי להתפרץ כל רגע, אבל לא עשיתי את זה שם. בסדר, גם לא אהבו אותי מי יודע מה, קורה ולגיטימי, מה זה משנה מאיזה סיבות. בסך הכל תיכון. מעניין אם בכלל אני זוכרת את המציאות כמו שהיא או כמו שעיצבתי את זה לעצמי בראש אבל מילא.

בכל מקרה, אבל הוא אמר את זה באמת ברגישות. זה לא שלא הצלחתי, לא מי יודע מה ניסיתי. ושגם אולי זא לא, אבל זה בסדר, במקום אחר אולי יותר. "ותגידי, יש שם בנות?"

"יותר מידי"

"ואיך איתן? את מסתדרת? לא, כי זכרתי שעם בנות לא הסתדרת, יותר עם בנים"

איזה מסקנה שמעטים שמים לב אליה אצלי! אפילו אני לפעמים שוכחת. כבר אני לא בטוחה אם זה נכון, אבל זה מגניב שהוא שם לב. בכל מקרה היה נחמד.

ומשחרר.

לדעת שעברתי את זה באמת. שזה רחוק ממני מרחק.. כאילו, זה לא רק המסיבת סיום שלי שנגמרה, אלא גם שאלו שסיימו אחרי. זו הקלה לסיים בית ספר ולהבין שכל זה זה לא באמת. שדירוג חברתי זה רק בראש שלנו (ושל הסובבים אותנו, אבל זה גם רק בראש שלהם. כשלא מתראים, אין לזה תוקף). שאין דבר כזה באמת חאבורות עם אופי. שאיך שאני לבושה לא אומר על מי שאני כלום. במיוחד לא עם מדים.

תקשיבו, תיכון זו תקופה. יש בה טוב, יש בה רע, אני לא אומרת שצריך לוותר על זה או לבטל את זה, כי זה כן חלק מהחיים. אין  מה לעשות, ככה מתבגרים- תוך כדי בכי. יש איזה נורמות חברתיות שצריך לחוות, איך אמרו לי פעם, ילד צריך גבולות כדי לפתח אופי, יענטו, למקם את עצמו על סקאלה כלשהי בין טוב ורע, להגדיר את עצמו ביחס למרחב מסוים קיים (ועדיף סביבה על גבי סביבה וירטואלית), ובכלל, להתחשל קצת. גם יש בזה הרבה מאוד טוב: הרבה גילויים חדשים, הרבה שטויות, התמרדות, twwn spirit, חוצפה של מי שמרגיש שהוא לא יסתום אל מול המציאות, היא הכי מתוקה והכי יפה. לא של זלזול, של באמת מרד נעורים שאשכרה צריך לקרות.

אבל זה גם עובר!!!! זה לא כל החיים!!!! (ע"ע: אין טעם לחיות אחרי גיל 17)

וצריך לקחת את זה בפרופורציות. מחזור ל"ו/ג"א/ל"ח/ אנעארף זה לא כל העולם, זו רק שכבת גיל. וזה גם נגמר מתישהו, כולם מתגייסים לכל מיני מקומות, וחסאל סדר פריק/ערס/חנון/כוסית. בסוף כולם שומעים מזרחי, מפסיקים ליחס חשיבות לבגדים ומשמינים. תראו, עדיין לא התגייסתי, חיילים עדייין לא מתחבר לי בראש כ'בגיל שלי', שלא לדבר על זה שאני רואה חברה מהשכבה במדים הם נראים לי מחופשים. זו השערה, בעיקר עפ"י הסביבה השיתופית שאני נמצאת בה עכשיו, שהיא בעיקר אבל לא צבא.

קיצר, לכל התיכוניסטים העצובים/ממורמרים/מתוסכלים למיניהם, אז תרגעו. זה חולף. לא ההרגשה, הציפיות. ועל הרגשה אפשר לעבוד. בסוף כולם מתגייסים וסוגרים עניין. זה בעיקר לא כל העולם.

ואם בא לכם להזדהות קצת עם עצב של תיכוניסטית רגישה וממורמרת אז בכיף שלכם לכו ותסתכלו קצת ביוני 2006 ומטה. משהו סוף הדרך, באמת, בלוגרית מבואסת אורגינל. אבל בתכלס, זה נגמר, ואני אפילו קצת מחודשת.

אני הרבה יותר צוחקת, הרבה פחות כבדה. יותר עם בטחון, פחות נרתעת ממגע, מחבקת, נעימה לפעמים, יותר להגיד גם איפה כן ולא רק מה לא, יותר מרגישה ועושה, נגיד יושבת בחדר ופתאום בא לי שטות כזו, אז איך זה קורה, ולא מפליגה עם הדמיונות שלי. פחות אימפולסיבית, יותר מקשיבה, והרבה פחות מפחדת להוריד חולצה ליד אנשים.

וכן, אני עדיין חסרת בטחון ומלא עצובה ועוד יותר מדוכאת ומיואשת, ועדיין נרתעת ממגע, ומבקרת, ומנוונת והוזה שנויים ומהפכות במקום לעשות אותם, וכן, גם מרוכזת בעצמי. אבל פחות רבותיי, פחות!!

וכן, הלכתי היום מהמופע באמצע כי גם לא היה לי עם מי להיות והרגשתי לא קשורה, אבל הייתי ממש הרבה זמן! בלי פחד! בלי לטייל לשירותים ובחזרה מיליון פעמים סתם כי זה תעסוקה נעימה (רק פעם אחת).

זה אכן שיפור.

בכל מקרה תרגעו, זה נגמר יום אחד, ועוד 10 שנים ממש תצחקו על עצמכם.

ואם תסלחו לי אני אלך לישון. הגיע הזמן, לא?