ואולי זה העצב שמציף אותי ביומיים האחרונים?

וכל פעם שהוא בא זה כאילו הוא תמיד שם, ובעצם איך חשבתי שאני בעצם יכולה להיותאחר. הוא בצעם מתחת לעור ועולה מידי פעם, גואה בי עם הירח או הלילה או החום או הדברים המבאסים שקורים לי ביום-יום ומזכירים לי שאני אני ולעולם לא אהיה אחרת. במישור הרע.

וזהו, עכשיו אני שוב עצובה.

"אני נוסעת לחו"ל"

"מה? למה את קשורה? לאן?"

"לא יודעת. לונדון. אולי תורכיה. לא ברור"

[באמת לא ברור]