והיום הייתי בים, וכאילו כל אתמול בלילה היה הרבה פחות חשוב.

(אתמול בלילה? היום בבוקר)

והכל היה כזה הפוך. לחזור הביתה, להתקלח, להבין כמה הפה שלי מסריח ואיזה כאב ראש היה עכשיו. איזה דברים טיפשיים עשיתי הלילה וכמה שזה מוזר שזה באמת קרה. לרצות לישון. למשוך עוד כמה דקות על המחשב.

לראות שאבא התקשר 15 פעם ולנסוע למשרד הפנים. ולא להספיק בעצם. ולהרדם אמה פעמים באוטו, ולהיות כלכך עייפה.. ולנסות לכתוב אבל לא. ולהצטלם (זוועה. שונאת פספורטים. זה כלכך מביך), ולחדש דרכון, ולהגיע הביתה ואני הכי עייפה אבל להכריח את עצמי לכתוב 8 או 10 או 12 דפים על הלילה האחרון ומה שהיה שם לעזאזל. שזה לא יתמוגג לחלוטין, אבל כן. ולהרדם ולהרגיש זוועה, ולקום והגוף אל כואב, ומאוחר מידי, ואיך אני אגיע לים, ואני שוב אפספס ואני כזו ילדה גרועה.

אבל בסוף הגענו. לכמה, שעתיים? אפילו פחות. החוף היה מלוכלך, והחלק עליון היה קטן עליי, והתחתון היה בכלל בבאר שבע והמכנס קצת מוזר, אבל למי אכפת? די.

ולשבת שם, עם רותם ("רגע, את הולכת להשתחרר עוד שנה?!"

"אני אמורה"

"ומה תעשי אז?"

"אני בטח אחתום קבע, כי אני לא אדע מה לעשות"

"ומה עם אחרי זה? את לא יודעת מה תעשי בחיים?"

"אולי. לא יודעת"

"אבל רגע. אחרי שאת תשתחררי ותעשי ותעבדי ואני אעשה את שלי והכל.. אנחנו נמשיך להיות חברות?"

"אה, ברור"

"אז סבבה")

ואיפה הייתי? על החוף בעצם. ועל הרגליים שלי חול, והם הכי יפות ככה מלוכלכות. ואני הכי יפה ככה בתפאורה של הים, בתוך החול, בין סרטנים ובריזה ומחשבות. ואחרי זה היא מאיצה בי להכנס (הרי אני יכולה לשבת שם ולהמשיך לדבר על עצמי בנצח).

והים.. ואני הולכת בו בגלים הקטים שלו, וגלים חוזרים ממני לתוכו והרגליים שלי שוקעות בחול.

עזבו, היה לי הכי טוב בעולם ונתן לי הכי הרבה כוח (יותר מהפגישה עכשיו), ועל הזין שלי, הייתי לא הייתי עשיתי לא עשיתי.. יש מקום בעולם שאני מרגישה בו באמת בסדר, באמת מאושרת (לא אושר, אלא מן אישור טבעי כזה, שבעצם שם אני מרגישה שמותר לי להיות), ועוד החלטה: מעכשיו כל פעם שאני חוזרת הביתה אני הולכת לים. מוסכם? יופי.

אני צריכה לקום עוד 5 שעות, אפילו פחות, אז כדאי שאני אסדר תיק. חוץ מזה שאין לי כוח לכתוב אז אני אפסיק.

לילהטוב