גם בלילה הקודם ישנתי 4 שעות. זה פשוט נהיה כיף מרגע לרגע. קמתי בבוקר (בקושי בקושי), הלכתי למקלחת והסתכלתי על עצמי במראה. 10 דקות אחרכך קמתי בהסטריה ותהיתי איך לעזאזל ומתי הספקתי להרדם על המראה (=על עצמי במובן מסוים), ואיך לא שמתי לב לזה.

"נו, אז את באה?"

"אני צריכה להתקלח לפני זה"

"מה להתקלח, את לא צריכה להתקלח, בואי ככה"

"לא, איכס, עדיין לא התקלחתי מהקייטנה. יש לי ריח של חניכים"

חניכים כלכך כלכך כלכך ככךכרךכלךעכךכךףכךכךכ!!!1;;2849 שגעו אותי היום. הם פשוט היו מפגרים.

היינו בחדר עם הד, וכשביקשתי מהם להיות בשקט כי שומעים כל דיבור הם דיברו יותר חזק, וכשביקשתי מהם שיהיו בשקט ויקשיבו לסדנה הם דווקא באו אליי ורצו שאני אלמד אותם לעשות שרשראות, ושכשביקשתי מהם שיפסיקו כל הזמן לצאת החוצה ולהתפרע ובסך הכל מה, לשבת, להיות בשקט, להקשיב. ואז הם באו אליי בסוף היום והתחילו לצרוח עלי שממש מעצבן אותם ש'לעזאזל, את כל הזמן אומרת לנו להיות בשקט!!! אוף איתך!". כמעט החטפתי להם.

ומכל ה17 חניכים, יש לי חניכה שאני ממש אבל ממש שונאת. הכי מפונקת ("אני לא יכולה לשבת על המדרגות, זה יכאב לי בגב!"), הכי דרמטית ("היא נתנה לי מכה בזרת, אוףףף!! זה כואב כלכך! אני הולכת למות, אני אומרת לך, למות. אני לא מצליחה לנשום, אני לא נושמת, אני נחנקת, אני מתה, שמישהו יציל אותי כבר"), הכי פקצה ("כמה זמן זה מחנה קיץ? ויהיו שם מיטות? וטלוויזיה? מה, מזתומרת לא תהיה טלוויזיה? כאילו, לא נראה טלוויזיה שלושה ימים?! אבל.. אבל... תקשיבי, אני באמת לא יכולה בלי טלוויזיה. פעם אחרונה שהייתי בלי טלוויזיה יום שלם פשוט בכיתי כמו שלא בכיתי בחיים שלי!!") והכי סתומה ("הוא מציק לי! הוא מציק לי! נוו, הוא צועק עלי כי עשיתי את ה'חם-קר' הפוך בכוונה.. נו, מה הבעיות שלו כבר!!").

אני משתגעת איתה, אני פשוט משתגעת. אני והמדריכה השניה בדרך להרוג אותה.

וחוץ מזה, השאר אחלה. אני בטח אספר עליהם קצת בקרוב, על הבעיות והתסביכים של כל אחד והקטעים הכי טובים בעולם. אין כמו לצחוק על חניכים, זה פשוט כיף. מוציא תסכולים בטירוף.

"מישהו יכול להביא לי מזלג, כפית, משהו?"

שום תגובה.

"הלו, מישהו??"

אין קול ואין עונה. להרים את הקול?

"מישהו יכול להביא לי מזלג או משהו? בבקשה?"

ממשיכים בשלהם, בשש-בש, באוכל, בצחקוקים. מתעצבנת תחת, מכבה את הרדיו, עולה על כסא וצורחת-

"אכפת לכם שניה לסתום את הפה לרגע, להקשיב לי, כי אני באמצע פעולה, בסדר. מישהו כאן יכול לרגע אחד להזיז את התחת שלי ולעזור לי למצוא פאקינג מזלג?!?!?!?!"

בוהים בי בהלם ומבט שואל.

"למה כיבית את המוזיקה?"

הייתי רוצה להיות יפה, אבל ממש יפה. מהאנשים עם הפרצוף היפה, שאתה פשוט מסתכל עליהם עושים כל מיני דברים רגועים, בזמן שהם קוראים או מציירים או סתם משתעממים ובוהים לצדדים, והם פשוט יפים. פשוט, מלאי חן.

והלוואי והיה גם לי חן.

אם כל הקייצת הזאת תגרום לי די להרזות, לפחות איזה 3 קילו, אני אהיה ממש ממש שמחה.

(ואז אני אעלה אותם וארצה להרוג מישהו, כנראה את עצמי ואת הבנאדם שהמציא את הפיצה והפסטה, כנראה איטלקי. איך אמר רפי גינת? 'יש לי יחס מאוד מורכב לבנאדם שהמציא את הופלים. מצד אחד שנאה, מצד שני הערכה גדולה'. בכלל, כל פסקה בכתבה מוקדשת למאכל אחר שהוא אוהב, אבל ממש אוהב, אתה יודע. אחח, שתוק שמן)

הייתי רוצה להיות נועה של הים, או לפחות לכתוב כזה שיר.

על מלכת האמבטיה:

חניך א': אתה יודע, כל הציור הזה מזכיר לי שואה..

חניך ב': מה שואה, איך שואה? לא היה להם אמבטיות בשואה.. מקסימום מקלחות גז!

והם בני 10, וזה היה מקרי לגמרי! חניכים! בדיחות שואה!! מטורף.

(בקן שבו בישיבות בוגרת מי שמדבר מקבל ריבוע שחור שהוא מדביק בין השפה לאף, שמסמל שהוא הפיהרר הגדול מכולם, וביום השואה כולם מקבלים צ'ופרים של 'יום שואה שמח!!'. מטורפים כולנו)

הייתי רוצה נמשים. זה כלכך יפה.

כשמחייכים, זה נותן המון חן. המון המון חן.

מישהי שכיף להסתכל עליה, אפילו שמנסים שלא כי זה קצת מוזר. מישהי שמחייכים אליה ברחוב, מישהי שמחייכת אל אנשים אחרים והם לא מתרחקים.

סתם אנשים, שלא מכירים אותי, וגם שכן.

היום שתי חניכות ביקשו שאני אחייך אליהם ואז צחקו. 'עלי?' שאלתי עם מבט של 'פויה, אני ארביץ לכם' וחצי חיוך, והם אמרו שלא, אבל לא יודעת.

אחת מהם כל הזמן קוראת לי מכוערת. ילדה קטנה, שטנית (אפשר לקרוא את זה בכל ניקוד), עם עיניים כחולות ושבאמת אפשר להגיד שעוד נגיד... 5-6 שנים? תהיה ממש יפה. וגם עכשיו.

וכל הזמן-מכוערת מכוערת מכוערת.

שבוע שעבר כמעט בכיתי בגלל זה.

מדאיג? לא. מטריד? יותר בגלל העובדה שהוא יודע משהו שאני לא, וזה יכול לשגע אותי. אה, פילים. דהיינו.

שיט, קמים עוד 6 שעות, לא?

6, 6 וחצי. אע, קצת מידי.

בברכת 'מתי אני כבר אהיה צרודה', ו6 שעות שינה שמחות (שירגישו כמו 120 שנה, סעמק, צריך לישון), ומאוד מקווה שמחר אהנה (יום מים. אעע, מפחיד)-

זאתי עם השקיות המתות מתחת לעיניים, כחולות קצת (השקיות, לא העיניים), שאם נוגעים בהן זה כואב, מזכיר כמה אתה עייף, וגם מקטין לי את העין, ואני נראית יותר חשדנית ממה שאני, ואני גם כזאת.

הייתי נורא רכלנית וביקורתית היום. באיזה שלב אמרתי כבר 'יאללה, תנו לי שם ואני אגיד לכם מה לא בסדר בבנאדם'.

Must-Have-Sleep.