איזה יום נוראי. איזה ימים נוראיים. כשההורים שואלים "מה עשית היום?" ואני מתביישת לומר שבעצם שום דבר.

עכשיו בבית. איזה יופי שחזרתי. אני לא מאמינה שזה קרה רק עכשיו. אני לא מאמינה שנשארתי סופשבוע במקום הנוראי הזה.

וואו, אני לא מאמינה שאמרתי את זה. וזה לא הרגיש הגזמה בכלל.

מוזר, אבל היום בנסיעה הביתה מב"ש דרך אריאל ראש העין וחזרה הביתה (אל תשאלו. דווקא היה מצחיק), אז הרגשתי הרבה יותר טוב משהרגשתי מלא זמן. משוחררת. אני כזאת. פן כזה באישיות שלי שמלא זמן לא נגלה. זה שיושב ליד הנהג ומנהל שיחה חברותית וקלילה, זה שיש לו חוש הומור, זה שמתקשרים אליו או פונים לדבר איתו כי מחזיקים ממנו. לא יודעת, אבל הרבה זמן לא הזכירו אותי את את דמותי בהקשר חיובי כלשהו, לפן הזה לפחות.

אז עכשיו אני בבית. בהתחלה היה נורא טוב, יש שלווה כזאת כשבבית, בחדר שלך, אפילו עם המשפחה.. לא יודעת. אבל אחרי כמה זמן שהתבטלו לי התוכניות הפרקטיות (וזה מוזר, לא פיללתי לכך שיתבטלו?), שיחה אחרי שיחה שעשיתי הבהירה לי עוד יותר שאין לי עם מי להיות היום.

וואו, וכמה אנשים נפנפו אותי בעצם. ולא מתוך רוע, יום שבת ב10 בערב אתה כבר מוצא לעצמך תוכניות. רק מדאיג אותי כמות החברים המצומצמת שיש לי, וזה מורגש כל פעם שאני בבית. וזה לא שזה לא עלי, כן? כמות האנשים שבחרתי לשמור איתם על קשר השנה היא מזערית. הממורמרת הבכיינית שבי יכלה להגיד שגם לפני זה לא היו לי מי יודע מה חברים, וזה משהו שהבלוג הזה נורא הקפיד לציין בשנים האחרונות, אבל זו גם הגזמה. כי.. אנשים הכירו אותי, הייתי מישהי מסוימת, זה שקר שנשארתי כל-יום-שישי-בבית, וכשיצאתי לא התייחסו אליי. באמת, זו באמת הגזמה. לא אומרת שלפעמים זה לא קרה, אבל לפעמים זה לא תמיד.

את רוב האנשים לא אהבתי, נכון. לכן גם בחרתי לשמור על קשר עם מספר כלכך מצומצם של אנשים. אבל לפעמים זה מבאס, שמקצרים ממקום אחד ולא מוסיפים מאחר.

מצד שני, גם מאיפה אני אכיר? אני כל הזמן חושבת על בני גרעין שלי ומרגישה.. מועקה? אפילו לא, מן שקיעה כזאת. בחזה, בכתפיים, בהכל. נכון, אומנם היום אני לא אצא, אבל המחשבה של לחזור מחר לבאר שבע, למשימה שלי.. היא מדכאת. ואני אוהבת את החניכים, באמת, אבל התחושה הכללית כלכך מבאסת (ואולי היא שלי?).

ושאני מדברת עם רותם או יונתן או אפילו.. ההורים שלי, כן, ואני שומעת בקול שלהם מן הערכה כלשהי אליי, כזאת שמביעים ברגילות, בשגרתיות כזאת שמדברים עם בנאדם שמכירים אותו ויודעים מה הוא ומה הוא לא, ואני מגיבה לזה, אפילו לא בקול, בראש, כלכך בציניות, כאילו- על מה אתם מדברים, מה זה חשוב בכלל, הרי אני כלכך גרועה..

ואני לא מבינה, איך הדימוי העצמי שלי כלכך ירד השנה?! כן, יש דברים שאני יותר בטוחה בהם, לפחות קצת התקרבתי אליהם מהבחינה הנורמלית, אבל הדברים שידעתי שהם אלו שאני, האסמכתא שלי בעולם אפשר לומר, שבגללם זה בסדר להיות אני, זה אפילו טוב, פתאום איבדו ממשמעותם. הדעות שלי, מה שלעולם לא התביישתי בו, אלא במקרים חיצוניים של חוסר בטחון ושיתוק כללי וגם לא תמיד, פתאום כבר לא כאלו נכונות, ויותר מידי פעמים אני מוצאת את עצמי שותקת כי אולי בכלל מה שאני חושבת זה ממש מטומטם... (?!?! אני!! זה בחיים לא קרה שלי. הייתי ילדה כלכך דעתנית, שמדברת עם אש במילים וברק בעיניים.. ואף פעם לא בקבעון. ומה אני עכשיו? כזו רכיכה..) או הקלילות שבי, שבכל זאת היתה בי, החיוך שהייתי מעלה על פני אנשים.. למען השם, יש לי חוש הומור! וזה שאני מצחיקה רק את עצמי, אולי זה לא אני שדפוקה? אולי אני צריכה להסתובב בסביבה שמבינה את החוש הומור שלי?

והמחשבות הנהדרות שלי, המהוללות, שפשוט לא מעניינות אף אחד.אפילו הן, אלוהים. ומה עוד נשאר ממני.

"אבל את חכמה", ומה זה עוזר לי עכשיו.. מה מתמטיקה תעזור לי בחיים. כל המשיכה שלי למקצועות ההומאניים, כל הידע שיש לי בהיסטוריה, ספרות, תנך ועוד כל מיני.. מה זה נותן יל חוץ מגלגולי עיניים כשאני מתחילה לדבר ולהסביר ולנתח (ואיך אני יכולה לוותר על זה? איך אני אשרוד בעולם בלי להבין אותו?! אתם לא מבינים שזה חיוני בשבילי כדי להבין איפה אני ולמה לעזאזל?) ושוב היא, ושוב אני.. ולמה זה לא נאמר אחרת? שוב היא! ושוב אני! ואיזה כיף שהיא איתנו ויש אותה! וכפרה עלי, באמת כפרה עלי. למה אף אחד לא מבין את זה?

(והיום באוטו ששרתי עם הפלאפון ויונתן אמר "איזה חמודה את" ואיך זה צרב לי עם מה שנאמר לפני זה באותו יום, כשמישהו אמר משהו אמיתי שהוא חושב בנימה צינית "מי ירצה אותך?")

ואני לא מבינה, אני כלכך גרועה? או שפשוט לא מצאתי את המקום שלי? ואני צריכה ללכת..

וההתקפי עצב הנוראים שיש לי לאחרונה. וזה מתגנב אליי כשאני לא שמה לב, ברגעי שקט כאלו שאני מבינה כל מיני דברים, לא ברור במה. ופתאום זה מגיח וממלא אותי ומציף ומעציב כלכך. ומי יבין מה זה אומר, שאני לא יכולה עכשיו לעשות כלום, שוב דבר מועיל, באמת אני לא רוצה, כי אני עצובה? ולמה המילה הזאת כלכך שטוחה, רדודה כזאת, מזכירה קצת ליצן או סמיילי שעושה פרצוף, ואיך זה מבטא את הרגשות האדירים שמציפים אותי, את כל השקיעה הנוראית הזאת שאני מדשדשת בתוכה.. ואני באמת מרגישה שזה קורה ואני שוקעת ואין לי כלים לכלום.

ומי יבין? ולא רק יגיד תתאפסי, או תכנסי לפרופורציות.. מה, אני לא יודעת שזה לא הדבר הנכון שצריך לקרות עכשיו? אני לא יודעת שאני צריכה לקום על הרגליים ולעשות משהו עם עצמי? אבל אין לי כוח..

בא לי רק לשקוע.. באמת. כלכך הרבה רגשות שליליים, כמו כוח משיכה עצמי אל תוך עצמי, לא יודעת.. וכמה שתי נקודות כתבתי פה?

ומי יבין לליבי?

ואיך אני אתגייס ככה, תגידו לי? ומה יהיה איתי בכלל?

ואיך נחזור ככה מחר לדרום? ולמי יש כוח בכלל..

(ויש לי הרגשה שעוד שנים יבינו כמה דברים עלי ועל אנשים כמותי ויגידו 'שיט, אולי היינו צריכים לעשות אחרת, אולי היא לא כלכך דפוקה'. וזה מאבק קטנטן ולא ממש מורגש בין שתי דמויות שעולות בי. הלוגית שאומרת שזה עוד לא הסוף, ואולי צריך לשנות צורה או שתיים או הכל, אבל יהיה בסדר, ויהיה טוב ודברים ישתנו ואנחנו נצליח וזה בסדר, את לא כזאת נוראית מותק! ואז כאילו מחליפה מסיכה [ואולי זו הדמות שיושבת על הכתף השניה?] ואומרת- מה הטעם? תסתכלי על החיים שלך. את לא שמה לב לאיזושהי חוקיות קבועה? לאיזו תבנית מאוד מסוימת של כשלון אחרי כשלון? עדיין לא הבנת את האקסיומה שאת? והמ זה משנה חוקיות שהכל כלכך נורא ועצוב.. האנשים באוטובוס, הילד שלבש חולצה של BOSTON שאת יודעת שהוא לעולם לא יהיה שם, העובדה שאת בבית ואין לך מה לעשות, הפרצוף הנוראי שלך.. או, והנה זה עולה בי עכשיו ושוב אני שוקעת וכל הזמן מחליפה מסיכות. אבל לא יודעת. מה יהיה איתי תגידו לי? ואולי איפה שאני זה בכלל לא המקום הנכון שבו אני צריכה להיות? ואולי להתפרץ ולחיות ולפרוח מבלי שאנשים ינזפו בי כל הזמן, זה דווקא מה שנכון בשבילי. מי יודע? רק הזמן יגיד. אני בעיקר מקווה שהשנה האחרונה או זמן החיים שאני אחיה ככה עד שאחליט אחרת לא יהיו כמו היומיים האחרונים בב"ש. שאני יודעת שהייתי צריכה לחזור, ואני רק אוכלת את עצמי על הזמן המבוזבז הנוראי הזה שבו יכולתי להיות ולעשות כלכך אחרת. וזהו. ביי)