אני כבר לא זוכרת איך זה נאמר וכמה בהיר וברור זה היה, אולי זו גם לא היתה אמירה אלא רק הסכמה עם איזה עניין. אבל לקבל ממנו במן הנהון כזה ב5וחצי בבוקר כשאני עייפה וממורטטת כשאני מקפיצה אותו לרכבת שכן, את דווקא יודעת לנהוג (ולא דווקא רע), זו מחמאה. מכירים את הבנים האלו שחושבים שבנות זה מאוד משהו מסוים? ובמיוחד שאני בת כזו.

זה נחמד. הקשר ביננו מתהדק. זה לא רומן, חס וחלילה. מכירים אנשים שאתה מתחיל להרגיש שהם פשוט שותפים לדרך שלך? מוזר שאחרי שנה פתאום מרגישים את זה דווקא עכשיו, שזה לוקח הפסקה קצרה. אבל אולי זה דווקא טבעי.

אני חוזרת הביתה. 6 בבוקר. אני עייפה אבל מצליחה לשלוט על האוטו די טוב. איזה כיף זה לנהוג, איזה טוב זה שהוצאתי רישיון. קצת מאוחר, אבל באמת שאין על הנסיעות האלו באוטו בכל הזמנים שאפשר ביום, שלפעמים אני גם שרה לבד עם הרדיו בקול רם, נהנית מהעצמאות האדירה הזאת בידיים שלי. אני באמת כלכך אוהבת לנהוג שזה פשוט אדיר.

זהו, עוד שעה וקצת אני אצטרך לקום ואסע שוב דרום. כל הלילות ההזויים האלו בבית, אני חושבת שזה הכי הרבה מתחילת שנה. עוד שבוע וקצת אני טסה לחול. עוד שלושה שבועות וקצת אני מתגייסת. ועוד שלושה שבועות בעצם זה מתי שהתפקיד שלי השנה בערך נגמר, ואנשים חדשים הולכים למלא אותו במקומי.

וואו. איזה מפחיד. איך אני אפרד מהם? כפרות.

טוב, אני באמת מבזבזת לעצמי שעות שינה חשובות. אני רוצה לכתוב כלכך הרבה. על הודעות בפלאפון והחדר שלי, והאנשים היקרים שנכנסו לי לחיים ב7 שנים האחרונות (כן כן) ואיזה מוזר יהיה פתאום להפרד מהם. זה לא מי שאתם חושבים. וזהו.

אני באמת צריכה לישון.