לא היה לי דבר להציע לאיש פרט לבלבול שלי עצמי |
| 5/2003
 רוצה.
עומדת, באמצע הרחוב, חוזרת הביתה.
רוצה כל כך הרבה, ויודעת שאין. זה רחוק, זה מפחיד, זה לא אני.
רוצה להיות יותר רזה, ונאהבת. עם חזה יותר גדול, ואולי גם תחת מעוצב.
עיניים כחולות ואף מעוצב, צחוק מתגלגל ואם אפשר גם מאה בתעודה.
רוצה כסף, רוצה עבודה, רוצה עצמאות, אחראיות, פרנסה. מכנסיים חדשים וחולצה או שניים, נעליים, וחיוך.
חיוך שאני אחייך וכולם יהיו שמחים, ויגידו 'את ממש יפה, את יודעת?'.
רוצה נשיקה על הלחי, וחיבוק, ואפילו איזה קריצה בעין שמאל. קצת יחס, אסור?
רוצה שיגידו לי 'היי' ו'מה נשמע?', ו'ביי' ו'למה את הולכת?'. שישאלו אם נהניתי ואם היה בסדר.
רוצה שלום, ואחווה, ואהבה בין כולם. ובלי חוסר שוויון, ותוכנית כלכלית, ותחרותיות, ושיזדיין העולם.
רוצה לנצח, לקבל, ולא להפסיד יותר לעולם. רוצה לצאת מהחדר ולהגיד 'התקבלתי!', וכולם יחייכו ויסתכלו ויקנאו.
מסתכלת אחורה, אל הכביש שאני הולכת עליו.
רוצה להדרס כל כך חזק שאני לא אזכור איך קוראים לי. עם הנעליים החדשות, והמכנסיים שקצרות עלי בכמה מידות, וחיוך ממש מטומטם.
אבל אני יודעת שזה לא יקרה, כי זה אף פעם לא קורה ואני, תמיד מפספסת.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
