אתמול ראיתי אותו בפעם הראשונה מאז אותו בוקר הזוי בבית שלו. הוא היה כבר עם הגב אליי לעבר הבית שלו במעלה הרחוב. זיהיתי את הגב שלו.. כמובן. אין ספק שהוא זיהה אותי- בדיוק יצאנו כל המשפחה מהאוטו, והם העמיסו עלי את אלפי התיקים שהיו שם. לא היה לי זמן לעצור, להתעכב על זה, אני אפילו לא חושבת שהיה לי איזו נפילה בבטן, אולי קטנה כזאת בחזה, מן אנחה של שניה. אבל הוא בחר לסובב אליי את הגב, לא להגיב לנוכחות שלי שם, כמו שהוא לא הגיב להודעה שמציינת את העובדה שאני לא מתגייסת, ולא לזו שאומרת שאני שונאת את הקשר שלנו, כי הוא אף פעם לא שם כשצריך.

אבל זו טיפשי מצידי להגיד שאני לא מבינה, מן נסיון להתרפק על משהו נאיבי. אני יודעת בדיוק למה הוא מתעלם, אני מכירה את הכוחות הדוחים האלו, הסלידה הזאת ממה שנגעת בו בהרף של רגע, אולי זה מהחלטה ואם מאימפולס, כמענה לאיזשהו חוסר שאין אצלך. מכירה את זה כלכך.

רק חבל לי שיכולתי למנוע את זה.. ידעתי שזה לא נכון. אמרתי לו (אמרתי לו?) שאני רק לא רוצה לאבד עוד חברים. חבל.

לא היה לי זמן להשתהות עם כל זה. אני לא חושבת אפילו שההבעת פנים שלי השתנתה, האמת שאפילו לא צרב לי יותר מידי. קצת גירד בסקשיין הזה של הדברים שהולכתי לאיבוד.

וזהו, לאייטם הבא-

שמעתם שאולי אני כן מתגייסת עוד שבוע?

אין לי כוח לכל השינויים האלו.