ב29 לפברואר 2004, שטף גל חום את הארץ, או לפחות את הבצפר שלי, או לפחות אותי. היה כלכך חם, חום שלא מתאים לפברואר-אוטוטו-מרץ, חום יוני-יולי שכזה. ממש חם.

אני זוכרת שדיברתי עם איזה ילד אחד נשכח מרשימת החברים שלי (הוא אותי, לא אני אותו) שהודיע במן שיחה אקראית שכן, החורף נגמר, רשמית, לפני שבוע, אולי יותר, מי זוכר.

(אני)

בכל מקרה, היה כלכך חם, והרגשתי איך כל נקודה בגוף שלי מתרככת למן חומר קפיצי וגושי ולבסוף כבר מים. כולי רטובה, כולי נשרכת, שוחה ממקום למקום. כולי זיעה.

אם אני שונאת את הקיץ בגלל דבר אחד זה הזיעה. את החום אני אוכל לסבול אם לא תהיה טיפת לחות. אני שונאת להזיע, הקושי בתזוזה, הרטיבות. וזה מגעיל, פשוט מגעיל.

בכל מקרה, אני זוכרת אז נכנסתי לאולם ספורט (מה? באמת? אז למה היא נתנה לי 50?) ונשכבתי על הרצפה שבין הכסאות שם, אלו שצופים ברצפת פרקט, עם או בלי השחקנים שעליה.

הוצאתי מחברת, עפרון, והתחלתי לכתוב את מה שעולה לי בראש.

'את לא כמו כולן, עיניך הן לפני העצב. השמש שקעה, ורק את דולקת מאירה לי. לב שנשבר, את תחברי אותו חלק-חלק. את לא כמו כולן, הכי מיוחדת'.

ככה, בשורה אחת-שתיים. ואז כתבתי את כל מה שעולה בראש שלי. על כמה שחם, וכמה שאי אפשר לנשום וכמה שכואב לי, הלב, על הדחייה הצפויה-לא-צפויה, ועל זה שאף אחד לא אוהב אותי, וגם לא יאהב, כי אני שונה. כי אני לא כמו כולן, אבל לא אור שדולק אחרי שקיעה, לא גחלילית באיזה ערפל של החיים או כמו משהו מטאפורי משהו אחר.

שונה. הדבר הזה בצד, הגוש הזה. לא מיוחדת, לא לא.

אז היה לפני כמה, 5 חודשים? 4וחצי?

רק שעכשיו אני מרגישה גם שונה, וגם כמו כולם. כאילו לא חידשתי שום דבר מיוחד. סתם, אולי אפילו סתם סוג ב'.

זה די מעאפן.

אבל חפיף, מתגברים.

(אבד: חוש הומור. כל המוצא יקבל הערה שנונה במיוחד, אם אצליח בכלל ליצור כאלו)

(וגם דאורדורנט [כן, עוד אחד. הם נגמרים כמו שקיות של 'מרשמלו מושי' בהפסקת הדיאטה של רפי גינת. לא מצחיק], יתקבל בברכה [דאורדורנט למי שכח])