The Swan:

זה מזעזע, פשוט מזעזע. (למי שלא יודע: תוכנית שמשודרת כרגע בYesreal, בה לוקחים נשים שכביכול מכוערות תחת ורוצות להיות יפות,, מבודדים אותם ממשפחה-חברים-מראות ומעבירים אותם סדרה של ניתוחים פלסטיים כדי ליפות אותם, ואז דיאטות וכושר ופסיכולוגים וכאלה, בכל תוכנית שתי מתמודדות בהן בוחרים אחת שעולה לגמר- תחרות יופי שבה תבחר ה'ברבור'. בקצרה)

איפה הייתי? כן. מזעזע, פשוט מזעזע. והקטע העצוב זה שרובן בכלל לא מכוערות. לא מכוערות תחת בכל אופן. יפות, אומנם לא (למרות שאתמול היתה אחת שהיתה ממש יפה. ואז היא החליפה את העור לפלסטיק, קורה) אבל גם לא מכוערות יתר על המידה כמו שמציגים אותן. יותר כמונו, אנשים נורמלים וקצת מוזנחים אסתיים, לא הכי לפי השורה. יותר כמוני.

...

מעניין איזה ניתוחים פלסטיים היו מיעדים אותי לעשות, עם צקצוק לשון וגבה מורמת. אף (יש דבר כזה הורדת אף?), שדיים, שאיבת שומן? מה? יש שם כמה שנראות ממש בסדר, ואפילו להן עושים שאיבת שומן. בטח משהו בשפתיים, כדי לסדר לי את החיוך, הוא די דפוק.

...

אולי אני צריכה ללכת לשם. (לא, זה השפלה, זה נוגד את כל אחד מהערכים שלך, זה דפוק, זה לא אמיתי, זה יורד במים)

אולי אני צריכה להפסיק לחשוב על זה.

עתיד:

לתחילת השנה אני אגיע יותר בסדר עם עצמי, כמו שקבעתי, מבחוץ ובפנים. אני אתחיל לעשות כושר (ברגע שההורים יסדרו את המנוי), ואוריד את הבטן שמשגעת אותי והצדדים, ובכלל, כל האיזור בין החזיה לתחתונים יראה טוב יותר. אסור לי להזניח את זה.

ואסתטיקה. תמיד אסתטיקה. תמיד היגינה. זוכרת תמיד צחקת על אלו עם כל המשחות והקרמים? נהדר. עכשיו גם את הולכת להיות כזאת. כן, חמודה, אנחנו הולכים להפוך אותך ל.. נקבה. עזבו נקבה, בת. קורה שהתכחשת למה שנמצא לך בין הרגליים, נמאס.

את צריכה להראות כמו בת.

להתנהג כמו אחת כזאת? לא חובה. אני חושבת שזה די יעצבן אותי, ואז נהיה ברוגז, אני ואת (אני).

טוב, אולי סכיזופרניה זה לא רעיון כלכך רע (זה כן) (סתמי).

גנר:

לא דיברתי איתו מיום שישי. אז צעקתי עליו, והוא אפילו לא התייחס. עכשיו הוא שולח הודעה פעם בכמה זמן.

מעניין אם זה חשוב לו. אני והכל. מעניין אם הוא מתיחס ברצינות למה שאמרתי וחושב על הכל, או בכלל.

מעניין אם הוא כתב על זה בבלוג שלו. מעניין אם הוא עדיין כותב שם.

חה, לכולם יש בלוג. כמה צריך, כמה (את הראשונה ללכת, את יודעת) (כןכן).

חוש הומור:

איך זה יכול להיות שאיבדתי חוש הומור? הציניות נעלמה פלאים, נשארה רק המרירות. זה רע, זה אפילו יותר רע ממה שהיה קודם.

בעצם, אני לא כלכך מרירה. רק קצת. בכל זאת זה טבוע לי באופי.

(יופי, הורים מפגרים)

(סתם. רואים?!?! איבדתי את זה טוטאלית)

והשאלה הגורלית היא: איך אני מחזירה אותו?

מגע משי:

מחר עושים רגליים, להלה, רגליים, להלהלה, רגליים, יהה.

היופי, הכאב, היופי, הכאב,

קרעעעעכצ'.

(הקול שעושה שעווה)

מעניין אם השערות שלי לא קצרות מידי שם.

חניכים:

מחר נגמרת קייצת, להלה, לא לקום יותר ב6 בבוקר, להלה, להכנס לשגרה של כלום, איכס, להלה.

ובערב כשרונות צעירים וצריך להעלות עם הפושטקים מופע. מעניין אם זה יקרה. מעניין אם הם לא ישארו איזה 4 בחדר וכולם יצאו החוצה לזרוק לחמניות על אנשים ואז לבכות שאין להם אוכל ושהם יתבעו אותנו וזה.

נה, שיהיה, העיקר שמחר זה נגמר.

קצת עצוב, לא? בוהו.

הרגלים נשכחים:

לתלות כביסה זה כיף. יוצא לי לחשוב הרבה, אני לא עושה את זה הרבה בזמן האחרון. או בכלל. או אי פעם. או בכלליות. או בירוק. רגע, על מה דיברתי?

(די, איבדת את זה. תפרשי בשיא)

(מה, הגעתי לשיא?)

(לכי לישון)

זה הפוסט ה500. כבוד או לא?