סתם, יום שישי אחרה"צ, מסדרת את התיקים מכל השנה החולפת. אוזרת קצת אומץ אבל יש לי ערימה של בגדים שנמצאים לי בארון כבר כמה שנים, ואני יודעת שאני לא לובשת או אלבש, אז כן, הגיע זמן לזרוק. (או לתרום, בסדר)

ימים אחרונים של קיץ, והחום הנעים הזה בערב שאפשר לשבת עם מכנסיים קצרות (קניתי היום עוד 2 זוגות. אמא צחקה עלי שפתאום גיליתי שיש לי רגליים יפות), ולהתרפק על זה שכבר לא כזה חם ועוד יש קצת חופש. וואו, חופש. מוזר לי שאני כבר יכולה לענות על השאלה המאוסה 'מתי אתם מסיימים', כי בעצם כבר נגמר. יש חדשים ממני, אמכם עדיין צריך לחפוף אותם אבל כן, אני כבר אולד פאשן, מייטס.

לאח שלי יש בר מצווה ואני צריכה להראות יותר רשמית ממכנסיים קצרות. "צריך להספיק כל עוד יש חופש" אבל שלי בעצם רק מתחיל (עד שהוא ייגמר, מתי שהוא ייגמר). ביום ראשון שלחתי פקס דחוף לצבא ולהפתעתי עוד זימנו אותי באותו יום. אחרי המתנה מייגעת (וואו- במודיעין, ליד הועדה רפואית, בועדה הרפואית, אחרי שאמרו לי מה קורה ורק חיכיתי שהחיילת תגיד לי כבר לאן ללכת, ליד הקצינה שביטלה לי את הגיוס ביום ראשון סופית.. לא היה חסר, כן?) וכמה עיניים מעקצצות של חיילים שבוזים בתל השומר (עם מכנסיים קצרות אני כוסית, אין ספק, בעיקר בשעה שצריך לחתוך הביתה) הודיע לי הרופא הצבאי שהיה נחמד להפליא כי אני לא אתגייס לקרקל. כרגע הצבא נתן לי אי כשירות ל3 חודשים (באתי לכתוב אי קשירות, אבל היי, גם זה תופס בעצם), אבל בגלל שהבדיקות דם שלי משתפרות, במידה ואני אחלים עד ספטמבר, יש מצב שאני אתגייס ב20 עם שאר הבנות. הפגישה אצל הרופא ביום שני, ועד אז אני יכולה רק לנחש. מקווה שאני לא אתאכזב יותר מידי ושבאמת זה רק דלקת שכבר תחלוף.

ועד אז?

חפיפות. להפרד מהילדים שלי סופית סופית, וכל השטויות המרגשות האלו. חגים, לסדר את החדר בצורה שתאפשר לי לחיות בו, ליצור כמה דברים מחדש, לקנות את השמלה המזדיינת שאמא רוצה שאני אקנה, קטיף מנגו, לסיים את הספר למען השם, להתחדש.. כן, זה נגמר, אבל דברים חדשים מתחילים. הרבה פחות לחוצה לקראת הגיוס, מרגישה שזה עוד שנים, למרות ש3 שבועות זה לא כזה הרבה זמן. בטח יחלוף מהר. אולי גם חו"ל באמצע, מקווה שאני לא אשכח.

גם צילמתי את עצמי ויצא לי תמונה די בסדר, וזה ממש לא קורה בדרך כלל.

וזהו. מקווה שהמצב רוח השלו הזה ימשיך, נורא בא לי.

ולגבי השיר העברי הכי טוב שנכתב.. וול, האינסטינקט הראשוני שלי היה להגיד עטור מצחך, אבל בעצם אני מכירה כלכך הרבה שירים ולא מכירה אפילו עוד יותר.

אני חושבת ש'את תלכי בשדה' של לאה גולדברג אולי אחד השירים היפים לטעמי. הוא נורא נוגע בי, למרות שאני עדיין לא לגמרי מבינה אותו לחלוטין. ימים יגידו.

ולגבי עוד שניים.. אני צריכה לחשוב על זה. זה בטוח לא יהיה עד יום ראשון הקרוב אבל בסדר, קורה.