לפני כמה ימים עלתה בי מחשבה קצת אירונית: יש ימים שאני חוזרת הביתה ומביטה בראי וחושבת לעצמי- וואלה, מגניב. אני באמת נראית טוב עכשיו.

ואז לפני השינה אחד אחרי השני הם יורדים: העגיל, העדשות, המכנסיים, החזייה. פתאום אני עומדת מולי וזה לא שאני נראית רע- אני פשוט כלכך אחרת ככה, עם המכנסי כדורסל והחולצה הקרועה וחושבת לעצמי- זו באמת אותה אחת ממקודם?

ואז זה מצחיק אותי ואני מרגישה קצת זקנה, שביני לבין הצורה הגולמית שבי עומדים כלכך הרבה אביזרים.

מאז צבעתי את השיער, פעמיים, ועכשיו הוא אדום בוהק כמו שלא חשבתי שאני אי פעם יעשה. ולמרות שרוב התגובות זה "זה ממש.. אדום" ולא "זה יפה", אני חייבת להגיד שבשורה התחתונה, ביני לבין עצמי, אני אוהבת את זה. אני באמת באמת אוהבת את זה. זה גאוני, מי היה מאמין ששינוי כזה קל בפני השטח (הרי מה זה שינוי צבע? יש מחשבים ששולטים בזה בלחיצת כפתור) ירגיש לי כלכך אחרת? כאילו אם אני מסוגלת את זה אני מסוגלת הכל?

והיום כשראיתי את "פסיכולוגית בגרוש" והתמוגגתי על הפסיכית החרדה המגושמת להחריד שקורטני קוקס מגלמת, ובאחד הרגעים שצחקתי מול המסך (וזה לא קורה לי הרבה, לצחוק שאני לבד) והסתכלתי במראה חשבתי לעצמי- וואו, מגיע לי יותר מזה. הרבה יותר ממה שאנשים חושבים שמגיע לי. יותר מהרגליים שאני חושפת במן תלות פטתית, יותר מהאנשים שאני מביאה להם את הטלפון שלי ולא חוזרים אליי, בכלל יותר מהמצוד הזה אחרי בחורים כשיוצאים לאיפשהו, מי שווה את זה. די, מי צריך את זה בכלל, זה לא באמת נותן שום דבר חוץ מאגו נפוח לכמה שעות.

יותר ממה שהרבה מהאנשים שסביבי רואים בי, יותר מהגבולות שמציבים לי, יותר מכל הסרטי נעורים האלו שאני רואה לאחרונה (שהדבר היחיד שהם מחזקות בי זה "וואו איזה בעסה, אף פעם לא יהיה לי חבר כזה חתיך. לא מייצרים כאלה בארץ"), יותר מהחיים המשעממים האלו, יותר מהארי פוטר.

די. הגיע הזמן לקצת תוכן. חסר לי בחיים.

נראה לי שממש יתאים לי עכשיו זה חורף. קצת התקררות, רוח סתוית, ימים שנגמרים מוקדם. בשנים האחרונות אני לומדת לאהוב את הקיץ, במיוחד עכשיו שאני נוהגת (אל תשאלו אותי מה הקשר) ובאמת שהקיץ הזה נהניתי, כמה שבחורה די חנונית שנמצאת בסביבה די פלצנית שאסור לה לעשות מאמץ גופני יכולה להנות, אבל לא צריך לחפש ריגושים תמידית בשביל להנות. אני חוזרת הביתה, ולא יודעת אם זה הצבע או הקצוות שנגזרו או השביל בצד שמעולם לא היה שם, אבל אני מרגישה אחרת. קצת אחרת. כאילו, בהתחלה של תקופה אחרת.

השנה הזאת הולכת להיות טובה, החלטתי. טובה ואחרת. יאללה חלאס התבגרתי קצת, כמה אפשר לטחון את כל השטויות של התיכון? אז מה שבזמן שזה קרה התעסקתי בלהכחיש כל קשר לטינאייג'ריות וזה קצת הכה בי השנה, אבל אני עוד מעט בת 19 וחברות שלי סוגרות חצי שנה בצבא. וזו היתה שנה מדהימה ומטלטלת ולא יודעת אם הייתי חוזרת עליה, אבל אני ממש שמחה שהיא קרתה והיתה והיוותה חלק בחיים שלי ושיש אנשים שהיו בחיים שלי השנה ואני מניחה שגם בעתיד, שפעם בכלל לא ידעתי על קיומם, שפעם בכלל לא ידעתי שום דבר מעניין על המדבר, ולא דברים כמו 'בצל גשם' ו'אוכלוסיית בדואים' ו'המצב הסוציו-אקונומי של בארשבע' אלא..

לראות מדבר אחרי הגשם. לנסות ליצור חיים בעיר שקצת מפחדת לחיות. לטייל ברחובות רגועים ושלווים ולהרף שניה לתפוס קצה של מדבר ממש מאחורי הבית הרגיל והנורמלי הזה, כאילו הכל זה מן הזייה. לנסוע באביב, נראה לי בסביבות פורים, לראות ירוק. ידעתם שמדבר פורח? מי היה מאמין, מי ידע על זה בכלל. להכנס לתוך חיים של אנשים, כלכך הרבה ייאוש, כלכך הרבה לדעת מי אתה ומה אתה מסוגל, לאהוב אותם, לא להרפות, להכנס לתוך החיים שלהם ולדעת שהם לעולם לא יבינו כמה הם נכנסו כלכך עמוק לתוך החיים שלך. לחזור לפנות לילה לבד, לעלות במדרגות בשכונה החשוכה הזאת, לראות את אותם חברה שיושבים שם עם וודקה ובירה ומעשנים, חלק זקנים, חלק עם החברות שלהם, משתתקים שאתה עובר. לדעת שהם יהיו שם גם אחרי שאני אגיע הביתה, יושבים ומדברים, לא הרבה, בעיקר הדברים שרגיל להגיד, מה היה בעבודה ואיזו בירה טובה ואני שונא את זאתי. מתישהו הם יחתכו ויגידו שמאוחר כי מחר צריך לקום מוקדם, יחסלו ויעלו הביתה לישון, יעשו את כל הסידורים, התנועות הרגילות שעושים כל החיים, לפני השינה, בחום הבאר שבעי הזה, למרות שבלילה קצת קריר והאוויר נקי ומדברי, בבתים האוויר עומד. לדעת שגם מחר כשאני אחזור אני אמצא אותם שם, ומעניין כמה פעמים, ממש לפני שהם נרדמים צרבה בהם התחושה שהם יכולים יותר מזה. שיכלו להיות להם חיים יותר גדולים, מעבר ללילות הדומים האלו בסמטה.

השלג החד פעמי הזה. האוויר. המרכז הנטוש האפרורי שהצבעים מתקלפים ממנו, לדעת שאם אעצום את העיניים אני אצליח לדמיין את החיים שהיו שם, המולה של חיים, של עיר בשנות ה80 במדינת ישראל עם המון תקוות למשהו אחר, להרגיש את זה מתחולל סביבך כמו בשוק, כמו בתמונות של הילדים, את הכל צבוע בצבעים חזקים וקצת דהויים (כיאה לאייטיז) במציאות קצת אחרת, לפתוח אותם ולהיות שם: מאה אחרת, המרכז כמעט ריק, המשב חיים היחיד הוא בעיקר של זקנים שמהלכים שם באיטיות, במן אנדרטה כזאת של עיר שקפאה על מקומה.

את התחנה מרכזית באר שבע עם האנשים המוכרים, המטבעות שמצלצלים בכוס של הקבצן שיושב תמיד באותו מקום. הצליל מצמרר ואתה מחיש צעד (וכמה אנשים שם מתחננים לאגורה? ומי מהם באמת מתכוון לזה? זה באמת מטעה ומתהה), אבל אתה יודע שהוא רק יצלצל בהם יותר חזק. המוכר הדתי שמכר לי כמעט בקביעות, הרבה בקרים, וכבר שהגעתי ידע מה אני מבקשת- אחד סוכר? והעיניים שלו מוארות באור שנדלק בך שאתה רואה בנאדם שאתה מכיר קצת יותר מתוך ההמון, והיה מכין קפה מתוק-מתוק, כמו שאני אוהבת, ואיחל לי בהצלחה כשרצתי לאוטובוס מנסה לא לאחר, וידעתי שהוא מתכוון לזה באמת.

רוצה לזכור את זה, לא את החוויות הגדולות, לא את הדברים המצחיקים והתוצאות: מה היה, מה לא היה, כמה באו. את האנשים שהכירו אותי ברחוב ושאלו לשלומי ומתי אני מתגייסת ושיהיה לי רק טוב, למרות שהקשר ביני לבינם הוא מקרי ביותר וזה יכל להיות מישהו אחר. את הטיולים בפאתיה שאתה לא מאמין שמאחוריך ציוויליזציה אמיתית ולפניך- מדבר. לחזור למרכז, לת"א הצעקנית, ולא להצליח להבין איך האנשים שפה, שרק עסוקים בלרוץ ממקום למקום באותה הבעה נחושה שלא אומרת שום דבר בעצם מלבד עצמה, לא בטוח יודעים. לא בטוח יודעים שקיימת עיר כזאת שאחרי שהיא נגמרת אין עוד אחת, אלא כלום בפיתה. כלום בפיתה וגמל. וזה לא דבר רע.

(מזכיר לי קטע מספר שקראתי היום, על לחוות את החיים בצורה כלכך שונה. אני אעתיק מתישהו, ואתלה בליבי)

ויש עוד יותר. מי היה מאמין שנגמר, שזהו, ניתקתי משם. החודש האחרון היה כלכך לחוץ בבדיקות ורופאים וחפיפות ופעולות לעבור עליהם וכלכך עמוס, שרק ייחלתי לסיים כבר ודי, ופתאום כשיצאתי מהקן שלשום קלטתי- זהו, זה באמת זה. באמת סיימתי שם ודי, זה כבר לא עלי יותר. בכזו פשטות זה נחתך, שלא למדתי להעריך את כל זה, ורוצה לזכור עוד, לחוות עוד.

והשנה הזאת הולכת להיות טובה, אני מרגישה את זה, אני מחליטה את זה. די להתמסכנות, די לפתטיות, די לכבילה הזאת של דברים שאני יודעת שאין סיבה אמיתית שאני אוותר עליהם.

הגיע הזמן לחיות באמת, לעשות את הדברים שבאמת צריך לעשות, ולא רק להתרוצץ כל הזמן לנסות לעשות מה שאומרים לי, למלא את הכל, ולחיות כלכך.. ליד. כלכך לא בתוך זה.

נראה לי שהגיע הזמן לקצת סתיו. עונת השקיעות היפות עוד רגע תתחיל, ולא יזיק לי לילות יותר קרירים וקצת אחרים, אני חושבת שזה יהיה ממש טוב. צריך לעבור הלאה, יש אנשים שסוף השנה ישתחררו, לא הגיע הזמן לעבור שלב?

אני בהרגשה ממש טובה.

אבל עכשיו, לישון. מחר בדיקת דם, והגיע הזמן לסגור סופית מתי אני מתגייסת ואיך אני מרגישה.

לילה טוב.