מי היה מאמין שכלכך הרבה נזלת יכולה לצאת מגוף אחד? (ועוד הגוף שלי)

והיום בדרך לבית ספר (לקחת תעודת בגרות. הרוב טוב מאוד, לא ממש מעניינת, יכולתי יותר) פתאום תקף אותי פרץ דמעות מטורף, שלא יכולתי לראות ימינה או שמאלה, שזו אגב תכונה ממש חשובה כשנוהגים.

'שיט שיט שיט שיט' מלמלתי לעצמי, בזמן שאני מנסה לייצב את ההתייפחות הפיקטיבית הזאת. שיהיה כבר אדום, לעזאזל, העיניים שלי לא מפסיקות לנזול! והנה הפניה שנתקעים בה שעות, עם רמזור קצר, אבל כבר כמה רגעים הוא ממשיך להיות ירוק משום מה, דווקא שאני מתקרבת אליו. אלוהים שיהיה אדום, שיהיה אדום!

כשהמכונית לפני עוברת בו הוא מתחיל להבהב. מאחורי אין שום אוטו אז אני בולמת מהר, וגם קצת נרגעת, כי לדפוק ברקס רגע לפני שנכנסת לצומת רק כי הרמזור התחיל להבהב זו נהיגה שהרבה מגברי ישראל יכנוה נשית למדי, ואיזה מזל שאף אחד לא ראה את זה. ואז נרגעתי והתחלתי לבכות בשמחה.

זה היה רמזור ארוך וטוב, כמו שאני מכירה אותו, והספקתי גם לקנח את האף וגם למחות את הדמעות מהעיניים (מעניין אם הנהגים שעומדים לידי הסתכלו לרגע ותהו לעצמם מה יש לבחורה ברכב ליד להתייפח כלכך עליו, ולא מבינים שלראשונה מזה הרבה זמן אני ממש שמחה וזה רק קירור) ולהבא יצאתי עם מסקנה חותכת: לא לנהוג כשאני בקרייסיס. אני יכולה לעשות תאונה.

וזהו, חזרתי לסדר את החדר ולהתרוקן מנוזלים לחלוטין.