לאחרונה יוצא לי להיות הרבה בבית (מן הסתם בהתחשב בעובדה שאין לי משהו אחר לעשות, לפחות לא עד שיגייסו אותי), וגם אני חוזרת לאט לאט להראות את פני בחברת אנשים שלמדתי איתם מהתיכון. שנה שלמה קצת התנזרתי מהעניין, בעיקר חוסר זמן וכוח. בשורה התחתונה, לא היה לי טוב בתיכון, גם על הנקודות אור שזה פיתח בי, ויש קשרים שהעדפתי לתת להם להתפוגג, פנים מסויימים בי שהעדפתי ואני עדיין מעדיפה להשאיר מאחור, כי די, כמה זמן אפשר להיות אותה אני ישנה וממורמרת?

אבל שנה עברה, אין ספק שהשתניתי (למרות שאלון, שלא ראה אותי מנובמבר אמר לי "וואו, נשארת בדיוק אותו הדבר". אבל בעצם, אני לא מדברת מבחינה חיצונית), וקצת משעמם בסופי שבוע. מה, שאני לא אצא?

האמת שהפוסט הזה לא יעסוק ב'חזרה לחברה', למרות שיש לי כמה אנדקדוטות מצחיקות (הבחורה שהתלהבה שראתה אותי וביקשה ממני להצטלם איתה), וביקורתיות (מסיבה אמריקאית לחלוטין שהגעתי אליה, עם אחוזה ענקית ואנשים שיכורים שצפו בבריכה) להגיד בעניין, ואתם יודעים כמה אני אוהבת לדבר על ניכור. אבל לא היום, בפעם אחרת.

יוצא לי להתקל לאחרונה בבחורה שלמדה איתי בשכבה בתיכון, שהיחסים ביננו הם בסדר+, לא במעגל חברות אבל בנאדם שבאמת תחייך אם תפגוש ברכבת, ולא סתם כי צריך. בכל אופן, הבחורה רזתה בטירוף. לא שהיא אי פעם היתה שמנה או אפילו מלאה קצת, בחורה רגילה לחלוטין, אולי אפילו יותר רזה ממני שתתבכיין שהיא שמנה כמו כל בחורה בגילי, וזה יעבור. אבל קשה להתעלם מאיך שהיא נראית היום: עצמות אגן בולטות, בטן שקועה (לא שטוחה! שקועה!), ידיים רזות ואפילו הפנים שלה הרבה יותר שלדיות מפעם. בכלל, כל מידות הגוף שלה, כאילו הצרו אותה בצייר.

(לא ממש מצליחה להתנסח בכתב, קצת צריכה להעלות את התחום הזה מאיזה אוב שלש כחה, סלחו לי)

"ממש רזית" אמרתי באחת הפעמים האחרונות שראיתי אותה. האמת היא שאני קצת פאראנואידית בנושא, ובדרך כלל שאני אומרת את זה לבנות, קשה להתעלם ממידת הדאגה שיש לי בקול. ככה זה, חברה קרובה שלי כבולה בנושא הזה של הפרעות אכילה כבר כמה שנים, והאמת היא שכולנו חווינו את השנאה העצמית הזאת על עצמנו, קצת קשה לי להאמין שדיאטה יכולה להיות בריאה ונקייה מאינטרסים רצחניים.

"כן" היא מחייכת לי, כנראה שפספסה את הדאגה ולקחה את המשפט הזה לקונטציה הברורה שלו והוחמאה, והוסיפה עם שמץ גאווה "הורדתי 10 קילו"

"10 קילו?!" אני מופתעת ולא מוסיפה 'מאיפה'. "איך הורדת 10 קילו בשנה?!"

"ב4 חודשים האמת"

"איך הורדת 10 קילו ב4 חודשים?!"

"פשוט לא אכלתי".

אנחנו עומדות בתור לשירותים במסיבה של הרבה אנשים שיכורים, אבל אני בטוחה שאני לא היחידה ששמעה את השיחה. ובכל זאת, לא יודעת אם בגלל האלכוהול שאפף את האנשים או בגלל היומיומיות של מה שהיא אמרה (האמנם?) אבל נראה שאת השוק האמיתי חוויתי לבדי, כי אף אחד לא בא וטלטל אותה, אומר לה "מה את מטורפת? מה את הורסת לעצמך את החיים ככה?!". היא אפילו לא התביישה בהצהרה הזאת, להגיד בכזו קלות 'אני לא אוכלת כמה חודשים' זה להגיד מבחינתי 'יש לי הפרעות אכילה'. אולי זה לא 'אני סובלת מהפרעות אכילה' כי היא לא נראתה סובלת בכלל, כי להרגשתי, עם הגאווה שהיתה בקול שלה, כאילו ההרעבה הזאת היא הישג שהיא בהחלט יכולה לנצור, היו אחד הדברים הטובים שקרו לה בחיים.

מבחינתי, להגיד לבחורה שהיא רזתה זו לא מחמאה. זה עובדה. באמת, מה אתם רוצים. להגיד "רזית" זה כמו להגיד "את לובשת חולצה אדומה", זה באמת עניין של ציון עובדה, נראה שהורדת כמה קילו ממשקלך. האמת שלדעתי היה לה הרבה יותר מחמיא קודם, שהיה לה בשר בגוף. היא אפילו לא היתה בחורה מלאה, כזאת שאם תתאר אותה אז לא תחשוב 'לא כלכך רזה', רגילה לחלוטין. היום לפי דעתי, עם הגוף השברירי הזה, היא באמת נראית כמו שלד, הרבה יותר יפה היה לה קודם, באמת. אולי גם אמרתי לה את זה, והיא אמרה לי שאני היחידה שאומרת לה את זה, והיא רק מקבלת מאז מלא מחמאות.

והיא צודקת. מלא בחורים מתחילים איתה, כל הזמן. אני לא זוכרת אם זה היה ככה לפני זה (אולי בגלל שהיה לה חבר לתקופה מאוד ארוכה),  אבל בחורים לא הפסיקו להדבק אליה בפעמיים שראיתי אותה מאז. 

"אם היינו חיים בעולם מתוקן" אמר לי יונתן באחד הבכיונים שלי על איך שאני נראית. "המידות שלך היו אידיאל היופי, ולא השלדים האלו" (או משהו בסגנון)

וזה לא שאני שמנה. אני 1.70 (אולי קצת יותר) ובפעם האחרונה שמדדתי שקלתי 65 קילו. אני מניחה שזה השתנה לאחרונה לטובה ולרעה בגלל החילוף חומרים הלא יציב שלי והעובדה שאני חולה, אבל בגדול- זו אני. אני לא הכי רזה בעולם, הבטן שלי לא מתוחה ולא כל הבגדים יפים עלי, אבל אני לא שמנה. אני חושבת שאולי אני אפילו יכולה להגיד שאני נראית די טוב. לא יודעת, נורמלית כזאת.

אתמול הסתכלתי במשחטה ומתחת לאחת התמונות כותב הבחור 'לפי המידות שלה ציפיתי לראות בחורה מלאה', ולמרבה הפלא זה היה כמעט המשקל והגובה שלי.

אלוהים, מה קרה לעולם. איך שלדים הפכו להיות החלומות הכמוסים שלנו.

אני לא אומרת 'מוות לרזים, שמנים זה הדבר', גם כי יצא לי להכיר כמה בחורות דקיקות שככה הגוף שלהם עובד, בלי קשר לדיאטות שהם עושות או לא עושות, וגם כי לצד השני זה לא כלכך נעים: לפעמים צריך להוריד כמה קילו, וזה גם בסדר להיות בדיאטה וזה בסדר לרצות להיות רזים יותר. אני לא מדברת על זה, אני מדברת על הגישה לכל העניין.

שזה הגיוני ונורמלי שכל בת שתסתכל במראה תשנא את עצמה. שבבית אחד יכולה לגור מישהי שנמצאת בטיפול בהפרעות אכילה, וזה לא בסדר, אבל זה לגיטימי לצעוק באותו מקום "אני שמנה!!! אני שונאת את עצמי!!" גם אם אני לא מתכוונת לעשות עם זה כלום. שהאמירה הזאת בדרך לשירותים לא קיבלה שום תגובה, ואני בטוחה שאני לא היחידה ששמה לב שהילדה נעלמת, ואני בטוחה שאני לא היחידה שהבינה איך זה קרה, אבל זה כנראה לגיטימי לגמרי להפסיק לאכול לצמיתות, במיוחד אם אתה נראה יותר טוב אחרי זה (בטוחה שגם אם כל הבחורים שהתחילו איתה ידעו שהיא סובלת מהפרעת אכילה, זה לא היה גורם לה להראות פחות מושכת, למשל), שזה לגיטימי שבגדים לא מיוצרים במידות קטנטנות, ובאמת כשאני הולכת לקנות בגדים אני מרגישה פשוט ענקית: איך אני לא נכנסת למידה 3? ולדעת שמעל זה קשה להאמין שאני אמצא בחנות, כי מה, באמת הגזמתי. ואני יודעת שאני עוד ממש בסדר, ומה יעשו בחורות שהם באמת קצת יותר גדולות. שלא תהיה החברת בגדים שתפרסם את הבגדים שלה על דוגמנית, שבאחת הכריעות שלה יבצבץ איזה צמיג, ולמה גם בראש שלי זה נשמע ממש מוגזם. ולמה באמת? אנחנו מוכרים את הבגדים שלנו לאנשים אמיתיים, לא דוגמניות. כשאנשים אמיתיים מתיישבים יש להם צמיגים לפעמים, אז למה שלא נראה איך הבגד יושב גם אם אנחנו לא הכי מעוצבים בעולם?

כשהעולם שותק שעוד דוגמנית מתמוטטת בגלל הרעבה עצמית (אה, את בטוח שוקלת 35 קילו בגלל שאת עושה הרבה ספורט), שאף אחד לא מחליט ואומר "די, זה מחליא אותי", ומלא נשים סקסיות הן כאלו שרואים להם את העצמות מהגב. שראיתי חברה שלי שעלתה 12 קילו, ו-וואלה, אני חושבת שדווקא ממש מחמיא לה, אבל אם אני אגיד לה 'השמנת' היא תשנא אותי לכל החיים.

והכי גרוע? שבסופו של דבר כלכך קל לבקר את זה, להגיד 'זה לא נכון' 'מחליא' 'מזעזע', ולפני שאני יוצאת מהבית אני מחליפה בגדים כלכך הרבה פעמים, כי 'החולצה הזאת משמינה אותי', למרות שאני יודעת, באמת שאני מודעת לזה לחלוטין, שזה לא כזה חשוב, זה עדיין כלכך משפיע.

הלכתי לאכול (כן, הזכות הזאת לא תלקח ממני בקרוב), יום נעים.