ושוב הוא עולה בראש שלי, ולפעמים אני תוהה אם בכלל הוא שם כל הזמן. הוא. הלילה הזה. כאילו אני אף פעם לא מפסיקה בעצם לחשוב על זה, וכל דבר שאני עושה: יושבת, צוחקת, אוכלת, מחייכת, תוהה- אבל אי שם בירכתי הראש הוא נמצא ורק מחכה לעלות. 

ואני יודעת שזה טיפשי, אני יודעת שהוא לא כזה מעסיק אותי, או שבעצם, מעסיקים אותי כלכך הרבה דברים: ממשמעות האהבה, ואמת בחיים והחולצה הזאת שראיתי בחנות ואיזה עגילים יפים אני אתאים לה (באמת שהמחשבה הזאת בילתה איתי חצי יום, כבר אמרתי, מתחילה את גיל ההתבגרות מאוחר), ואני יודעת שהוא לא תמיד שם, זה לא תמיד עליו. אבל לפעמים שאני חושבת בקול, זאת אומרת, אם יש הרבה מחשבות בראש, אז לאחת כאילו מגבירים את הווליום והיא עולה מעל השאר? (ואני אף פעם לא חושבת מחשבה אחת, אלא אלף בו זמנית. והבנתי שלא כולם ככה פעמיים בחיי- בפעם הנוראית הזאת שלקחתי ריטלין, ובלילה הזה איתו) ואז זה נראה כאילו זה תמיד שם ותמיד ילווה אותי במרירות הזאת. סתם, אני מגזימה. תמיד לפחות עד שנדבר, ננער את הסיפור קצת, ונמצא אחר לחשוב עליו. נו זה כמו דור. אף פעם לא הייתי עקבית, סתם דרמטית.

בכל אופן, מה שרציתי להגיד במקום שני הפסקאות האובססיביות האלה (זה לא ככה במציאות, אני לא מטורפת. רק מחשבות עצובות, נשבעת), זה ששני סיטואציות אני מדמיינת: הראשונה שנתקל במקום שלא ציפינו להתקל בו שמחייב יחסי גומלין- לראות אותו בחנות שלו, לעצור טרמפיסט ולראות שזה הוא, אחת שמחייבת שיחה. ואולי הוא יגיד משהו שהוא נחמד ולא מחייב כאילו לא קרה שום דבר בעצם- כמו במסיבה לפני כמה שבועות שהוא פשוט חלף על פנינו ואמר היי, כאילו לא ניסינו להתחמק אחד מהשני כל הערב. (ואולי לא? אולי זו רק אני?)

ואז אשלח בו את המבט הזועם העצוב שלי, אני הרי לא מרשה שיתנהגו אליי ככה, ואיך העזת לעזאזל. איך העזת להתייחס אליי ככה, כמו חתיכת בשר, תחת התירוץ הנזקק של חברות. את חברה שלי. זה מה שחברים עושים. את מפחדת ממני? (ורק אחרכך הבנתי, כשאילן אמר איזה משהו נכון: זה הגראס שעשה אותו חרמן, ולא הוספתי שזה לא היה הגוף שלי) ואני אכנס בו כלכך חזק ואעיף אותו לכל הרוחות בתחושת נצחון שקיימת רק לפנטזיות שכאלו.

והשניה היא שאני שולחת לו איזו מחשבה אירעית, אולי פסטרולית, והוא עונה לי בשלו, ואיכשהו אנחנו חוזרים לדבר שוב, או לפחות לקיים את הקשר המוזר וההזוי שיש רק ביננו, כזה שיכול לקרות ולהתרחש (ואני מדברת על זה כאילו זו איזו תופעה בנשיונל גיאוגרפיק) רק כשאין שום סביבה כשאנחנו ביחד. כי ההפך לא יכול לקרות: אנחנו לא יכולים להיות ביחד באמת כשיש כולם (איזה משפט רוסי). ואולי הוא מבין כמה הוא טעה, אולי יחזור בעצמו ואולי..

אבל אני יודעת שזה טיפשי. ואני יודעת שגם כשהשנים יעברו ויצרבו בי לטובה (ככה זה איתי-הייתי ילדה מכוערת ואני משתפרת עם הזמן), בעצם גם אם נשתנה, המערך כוחות ביננו תמיד ישאר ככה. ואם אתה לא נמשך לבחורה, אז זה סופי. משיכה זה לא משהו שצריך או אפשר להתמודד עליו- או שזה שם או שזה לא. אבל זה בכלל לא העניין, כי אני בכלל לא רוצה אותו ככה, ואני פשוט צריכה להתגבר על עצמי, כי המשיכה הכי גדולה שלי אליו היא בתור ידיד.

וככה אני נקרעת (אבל לא נקרעת! זו מילה כבדה מידי, דרמטית. אבל אני מרגישה שאני נמשכת פה מאיזו שני קצוות שונים) בין הכמיהה אליו לבין הרצון לזרוק אותו לאלף עזאזלים. איזה ילד דפוק, יא ראבינן, באמת.

בעיקר שהכי חרא זה לתהות אם גם הוא חושב על זה לפעמים, ולדעת באמת שלא- זו רק את, וזו הבעיה.

חוזרת הביתה. היה לילה קצת מבוזבז, קצת הרבה התחגגתי בשביל כלום בעצם (אבל קיבלתי הרבה מחמאות משונות), לילה, קצת קריר, וקרירות ברחוב השקט שלי תמיד מזכירות לי את החורף וכמה כיף ללכת בו כשהאף קפוא והמחשבות שופעות ויפות, ומכונית מוזרה, טרנטה כזאת עם 'חצר אחורית' (נו, אני בחורה! אני לא מבינה בכאלה דברים) קצת מאיטה לידי. בתוכה בחור, שיער מוזר לשעת לילה כזאת, בן 20+, נראה לי בגיל של הבן של השכנים שלנו, בדו, שאני יודעת שחי שם אבל לא מדברים בכלל. אין על ניכור שכונתי בהחלט.

הבחור ממשיך לנסוע קצת, עוצר, וכשאני פותחת את השער של הבית חונה בחניה של השכנים. אולי אפילו זה הוא ובכלל לא זיהיתי, ולפעמים בארוחות שישי כשאנחנו יושבים במשפחות ומדברים על הא ודא, ולפעמים מתגנב איזה משפט מעבר לשיחים, או כשהם מזמינים חברים ומדברים על מוזיקה, ואני חושבת על כמה מוזר זה שכבר 9 שנים אנחנו גרים פה, ואין ביננו מילה. ונכון שיש הפרש, ואני יודעת שהוא קיים והוא יודע שאני, אני חושבת לפחות. זוכרת שבכיתה ז' הוא היה בי"ב, היה חוזר הביתה מחומצן שיער, קצת חנון, אבל נראה לי שהשנים עשו לו טוב, ותוהה אם הוא חושב את אותו הדבר גם לגבי. ולפעמים אני רוצה להגיד לו כל מיני דברים, סתם לשאול- איך אתה מסתדר עם ההורים? ומה יש לך בחיים? ומה עשית בצבא שעשה לך כלכך טוב, שעכשיו אתה נורמלי? ולספר לו שכשהייתי קטנה לא הצלחתי לישון, כל הזמן צעדים אצלהם בבית, עולים ויורדים ויורדים ועולים, הרי הקיר שלהם צמוד לשלנו, וכמה פחדתי מזה וכל הזמן שמעתי אותם, ולשאול אם אצלנו הוא גם שומע את הצעקות והבכי והריבים שיש הרבה, הרי אנחנו משפחה כלכך קולנית.

אני עוברת בחצר (כל זה קרה בשניה, הרי אמרתי שאני חושבת איזה מאה מחשבות ברגע) ושניה לפני שאני נכנסת אני מעיפה מבט לשם. הבחור (הוא? חבר?) כבר נעל את האוטו ולרגע עומד. באיזה מחשבה מצחיקה וחולמנית אני תוהה אם הדמות מביטה לעברי. זה מצחיק אותי בלב, ואני נכנסת הביתה.

אין כאן שום פואנטה, אל תנסו להבין. במציאות זה הרבה פחות דרמטי. סתם מחשבות שאני לא רוצה שיישכחו, זה הכל בלי כוונות.

התחלתי לקרוא את 'למאטיס יש את השמש בבטן' של יהודית קציר, ובינתיים הכתיבה שלה קוסמת לי אבל גם נורא נורא מייגעת. איך היא מתעכבת על כל פרט וכל דבר, כל תיאור, מזכיר לה דבר אחר, והיא שוקעת לנוסטלגיות פסקה אחרי פסקה בלנסות להסביר בדיוק רב דבר אחד.

ואז הבנתי שזו בעצם הכתיבה שלי.

לילה טוב וליל מנוחה.

(אני לא נוטה להשתמש בסמיילים כשאני כותבת, אבל הכל פה נכתב בנימה אופטימית, אז תדמיינו שכתבתי הכל עם חיוך, קצת עייף אבל חיוך. לילה טוב באמת)