הנסיעה הלוך הלכה כמו שציפיתי שתלך: היה עומס, היה גם חלק, את תל השומר פספסתי כרגיל, אבל אפילו עם הטרמפיסטית המוזרה שהעליתי באונו שאמרה שתסביר לי את הדרך אבל לא הבינה איפה היא ואיפה החיים שלה, ואיפה הרחוב של השופרסל נמצא בתוך כל זה, הנסיעה הלכה די בסדר. ללשכת גיוס הגעתי ב5 דקות איחור, כמעט בזמן, ועכשיו ניצב רק אתגר אחד ויחיד מולי: החנייה.

אלוהים שבשמיים, חננת אותי בהרבה דברים שאני מודה עליהם כל יום (טוב נו, פעם בכמה חודשים), אבל למקם את הקורולה שלי בין שתי מכוניות אחרות זה משהו שהוא פשוט נשגב מבינתי, ואני לא מדברת רק על שליטה ברוורס.

הנה הלשכה, והנה החנייה הגדולה שממולה שאבא שלי אמר לי עליה. הכסף כבר בכיס (לפעמים אני מתנהגת כמו ילדה אחראית), וזה לא נראה מסובך מידי, הנה, פה נכנסים וצריך רק לחנות. אבל למה יש פה רק אוטובוסים?

הנה החנייה של המכוניות הרגילות לידי, כמה מטרים ממני. אבל איפה נכנסים אליה לעזאזל?!

"סליחה" אני שואלת נהג אוטובוס אחד "אין לי מושג איך הגעתי דווקא לכאן. איך אני נכנסת לחנייה הרגילה?"

כנראה אז הוא הבין שהאוטו שלי הוא לא גדול וכחול, כי הוא תקע בי את המבט הכי לא מבין בעולם ואומר ביהירות ששמורה לנהגי אוטובוס "פשוט.. פה שמאלה".

יופי, מבוכה ראשונה ביום. נסעתי שמאלה, אבל עדיין, לא הצלחתי להכנס למגרש. אני לא מבינה, הוא פה לידי, אני רואה אותו, אני פשוט לא רואה איפה לעזאזל הכניסה אליו. מרוב לחץ יצאתי בכלל מהחנייה וחזרתי לכביש.

'שיט. טוב. אני אפנה בפנייה הבאה ואשאל, הם בטוח יסבירו לי יותר טוב'

הגעתי לבסיס.

'סליחה' אני שואלת שוב את החייל בכניסה. 'איפה יש כאן חנייה?'

'חנייה בתשלום או בחינם?'

השעה 11ורבע בבוקר, אני מאחרת כבר ברבע שעה, וגם ממש יש לי פיפי.

'אני מעדיפה את החנייה בחינם, אבל אלוהים, לא אכפת לי.'

'פשוט תסעי כאן שמאלה ותגיעי. רק תעשי כאן רוורס'

אבל אני שונאת לעשות רוורסים!

אני עושה רוורס לאט ובזהירות, וממש בקושי לא דורסת את הילד (אבל כן מצליחה לעלות על האי תנועה). אני נוהמת איזה משהו, מתעצבנת וחותכת שמאלה. לא יודעת אם זו הישיבה או העצבים אבל השלפוחית לוחצת יותר מאי פעם.

אני מגיעה לשער חשמלי עם שומר, ולפי המבט שלו, אז בחורה כמוני זה הבנאדם האחרון שצריך לחנות איפה שהוא עומד.

"כן?"

"אני צריכה להגיע היום לבקו"ם, ואמרו לי שכאן החנייה"

"לא, החנייה לא כאן" ובאמת הבניין שמאחוריו לא זכור לי כמה שדמיינתי כ'הבקו"ם'. וגם לא השלט הזה בגדול 'משרד הבטחון'.

"טוב, איפה אני חונה?"

"פשוט תקחי פה יו-טרן, תקחי שמאלה-שמאלה ותגיעי לחנייה"

"טוב.." תמיד כיוונים עושים אותי קצת מסוחררת. "שוב, מה אמרת?"

"תסתובבי כאן.."

אני מסובבת את ההגה של האוטו עד הסוף ומסתובבת, זה מרגיש לי לא טוב ויש לי אוטו שמאחורי שצמוד לי לתחת ובכלל לפי הפנים של כולם אני מעכבת את כל הטור. זה דווקא מצליח לי הסיבוב, עד שאני נתקעת בשער. במהירות אפסית, אבל די חזק.

"שיט. שיט. שיט. שיט." הפנים שלי מתכרכמות בתוך עצמן. גם השומר נבהל. "פשוט תקחי אחורה ותסתובבי."

אני מצליחה להסתובב, פונה שמאלה ושם יש חנייה. כל מה שעובר לי בראש זה 'שיט' בריפיט. החנייה בדיוק מולי. לראשונה באוות יום אני מצליחה לחנות חלק, יוצאת מהאוטו, רואה שלא נגרם יותר מידי נזק, ובורחת משם לפני שאני אספיק להתקע בעוד משהו.

רק אחרי הליכה קצת אני קולטת כמה מוזר היה המקום שחניתי בו. די קטן, מגודר, ומאחד המכוניות לידי יצא חייל. לא חניתי באיזה חנייה שמורה נכון? הוא אמר לי שמאלה שמאלה, ועשיתי.. רק שמאלה אחד. שיט. לא היה שם שלט, הייתי שמה לב. שיט. שיט. שיט. פאק. אוף. אבא יהרוג אותי. אני כלכך צריכה להשתין.

התקשרתי לאבא. חניתי לא טוב. לא יודעת. אני מאחרת. אני צריכה להשתין. לא יודעת. אולי. אוף.

אני כבר כמעט מגיעה ללשכה כשאני שומעת מישהו רץ מאחורי וכנראה גם קורא לי. אני מסתובבת והנה השומר בכניסה רודף אחרי.

"חניתי בחנייה לא נכונה, נכון!? אוף אני לא מאמינה, איזה יום מסריח, אני כבר ממש מאחרת, אוף"

החדשות הטובות הן שהמקום שחניתי בו היה בסדר גמור.

החדשות הרעות זה שהשער שלהם לא עובד.

אין יל כוח להרחיב יותר בעניין. הוא לקח את הפרטים שלי, אמר לי שזה שום דבר ויהיה בסדר (הוא יכל להגיד אחרת? התחלתי פשוט לבכות שם בהיסטריה), האוטו כן השתפשף, רציני אפילו, פשוט בצד שלא הסתכלתי בו, ואבא אומר שנשבר משהו, אבל אני מקווה שהוא יהיה בסדר (האוטו, גם אבא). כשחזרתי ראיית שהשער גם עבד, אז אני מקווה שהם הסתדרו ובינתיים שזה לא עליי.

טוב, אני משקרת.

החדשות הטובות באמת זה שהפרופיל שלי 64 ואני מתגייסת ביום חמישי הבא (ולא, נגיד, ב16.12).

זה טוב, לא?