אני לא ארבה במילים (עד כמה שאני יכולה לא להרבות במילים בכל מקרה), כי בכל זאת קמתי ב5 בבוקר וכל מה שיוצא לי מהפה נשמע כמו המהום לא ברור, ולהיות עייף בצורה הכי טבעית (בלי טיפה של קפה) ולהרדם אל תוך הלילה בשעה הנכונה והמדויקת ולקום לא מאוחר מידי, זו שינה בת זונה, ואני לא רוצה לוותר עליה. או לפחות לספר שלפניה.

עצבות קלילה שרתה עלי היום, עוד מאתמול בלילה, מה שהיה ממש מוזר בשבוע האחרון. בבוקר קיבלתי, ואולי זה עונה על זה, ועל כל הדמעות שיצאו לי שקראתי את הספר הלא כלכך עצוב שלי ('ארבעה בתים וגעגוע', סוג של המאהב אבל עדכני), או שראיתי בטלוויזיה תוכנית על המלחמה בעיראק (טוב, אני מגזימה. תוכנית ריאליטי שהתייחסה בפרק מיוחד בעל שני חלקים למלחמה בעיראק).

אבל מגיע ערב, וגם ערב ראש השנה החדשה. גם הלכתי לפני, למגר קצת עצבים וגם קצת כבדות, ואני לא בהכרח מדברת על משקל. ויש את הדשנות הזאת, ואני מנסה להסביר לשוקי, כזו שבסוף של ערבי חגים, אחרי ארוחת חג גדולה עם כל הדודים והדודות- המנות הראשונות והאמצעיות והבשר והקינוחים, ואתה שוקע אחורה בכסא ופותח את הכפתור במכנסיים וכל הטררם של היום- לנקות את הבית ולהכין את האוכל ולריב עם כולם ולהשלים עם כולם, ומה ללבוש ולהתארגן מהר, ולהיות נחמדים ובדיחות תחילת שנה, הכל מתרווח לך בבטן עם האוכל של סבתא והיין של סבא, ואתה מרגיש דשנות שכזו.. וזו האווירה שיש בחוץ, של דשנות, אתה מבין?

ואני שוכבת על הערסל בחוץ, ובמקרה שלי אז גם לעייפות המתוקה הזאת מצטרפים גם החורים והשריטות בידיים, שגם הם מתוקות בדרכן, מזכירות לי את הקלמנטינות היום, בזריחה היפהפיה של הגליל.

והרבה אנשים איחלו לי שנה טובה היום. הרוב שלחו הודעה, חלק מהם אפילו אישית ויחידה במיוחד בשבילי, אפילו כמה התקשרו. חלקם כלכך רחוקים, או מעולמות שהם כבר כמעט אחרים, שזה קצת מביך, אבלג ם מרגש ומחמם את הלב שהם נזכרו בי פתאום, גם אם זה בשיטוט על פני הזכרון בפלאפון ולחשוב "וואו, מיכל. לא דיברתי איתה שנים. אני אתקשר אליה ואאחל לה שנה טובה". זה באמת יפה ומרגש.

וגם אני איחלתי כמה שנות טובות, אבל הכי הייתי רוצה לשלוח לכל אדם מהעולם ענף גזום של עץ קלמטינה, הרי כלכך הרבה החזקתי ביומיים האחרונים (וגם לא כזה, אבל מספיק לכל האנשים שהייתי רוצה שתהיה להם את השנה הכי טובה שיכולה להיות להם, לפחות מבחינת עצמם). וזה נשמע כלכך טיפשי, אבל באמת שזה מה שחשבתי. והלוואי וכל אחד שהיה מקבל את הענף הזה והיה מריח אותו, וריח ההדרים הזה היה מציף אותו, והלוואי והם היו יכולים אפילו.. לא יודעת איך להסביר. לחוות את הרגע הזה, את השלווה המהממת הזאת, של העבודה. להגיע לעץ חדש, לרדת עם היד על הענף, עד שאני מרגישה את ההתפצלות, מאיפה הוא בא. ולחתוך אותו. כמה זה נראה לי אכזרי בהתחלה (הם כלכך צעירים!), אבל לדעת שעוד שנה יחזור לפה עלם צעיר אחר, ובמקום הענף הזה יהיו שלושה. יו, זה מטורף! ולחשוב שעל השורה שאני עבדתי, עבד לפני שנה אדם אחר. אדם אחד מסויים אחר. ומעניין מה הוא חשב. ומה חשב האדם הראשון שעבד על השורה. מי הוא היה. האם הוא אוהב מנגו. סתם, שאלות רנדומליות כאלה.

מקווה שלא יצאתי יותר מידי קיטשית, כי ממש לא התכוונתי. להפך.

בכל מקרה, לכל קהילת הבלוגרים ובכלל לעולם, שנה טובה ומבורכת, רק ביצירה. אמן ותתעלו על עצמכם השנה, כל אחד לעצמו, ובכלל.. די להפרטה.

קחו פרי, תהיו לי בריאים כלכם.

ולא טעיתי עם האווירה המדושנת הזאת של החג. 50 אלף בלוגרים לא לא טועים, אבל בחג אנחנו שמחים קצת יותר.

זה מקסים בעיניי. אל תפסיקו עם המצברוח.

שנה מהממת, רבותיי.