איזה כיף שקוראים ספר והוא ממש חודר אליך וממלא אותך בו, ולתקופה מסוימת המילים שלו והניואנסים והקצב ממלאים אותך, ופתאום בראש שלך לא רק המחשבות שלך, אלא גם של נועהועמיר ומרים והולדן, והעולם שלהם הוא לא נגמר כשסוגרים את הספר. זה כלכך אחר וכיף, ואני כלכך אוהבת לקרוא ספרים, ותמיד כשאני שוקעת בתוך אחד אני מקללת את עצמי על כל הזמן האבוד והמבוזבז הזה בינו לבין הקודם, שלא התחשק לי. לא התחשק?! מה לא התחשק?! החיים שלנו כלכך קצרים ויש כלכך הרבה ספרים לקרוא!

(הבנתם?)

אני חייבת להודות שכמה שפחדתי, ההרצאונת הקטנטונת שלי היום היתה טובה.

והאמת שגם לא כלכך פחדתי. כשהחברים התחילו לעלות ולגמגם שם על כל מיני דברים, חשבתי לעצמי- וואו, אני באמת יכולה לעשות את זה. זה לא יהיה כלכך נורא. אני מקווה.

"מי עכשיו?"

"אני יכולה" חייכתי, ועמדתי שם. ופשוט התחלתי.

אף אחד לא בא אליי אחרכך ואמר לי "וואו, תקשיבי, היה ממש טוב" כמו שפנטזתי לעצמי. לא אחרי שהתיישבתי וגם לא בסוף השיעור. נו, אני ילדה חולמנית, מה לעשות שבראש שלי יש גם רגעי תהילה האלה.

תראו, אחרי ההדרכה בטרבלינקה, שממנה שקשקתי כלכך, אפילו בכיתי מרוב פחד ולחץ- לעמוד לפני כולם? לבד? ואיך אני אסביר? ואם הם לא יקשיבו? ואם אגמגם? אבל אחרי שהיא נגמרה- אפילו לא, בעצם- אחרי החלק הראשון, לפני שכולם הספיקו בכלל לקום וילד מהכיתה שלי אמר "וואו. היה ממש טוב", ובין לבין שאנשים נגשו אליי ואמרו "היה מעולה. את מרצה ממש טובה" ועוזי שניגש עלי ואמר לי בטון האדיש-מידי-כדי-לתת-מחמאות הזה שלו "אז מה? מצטרפת לכוחותינו?" (ואחרי זה בלילה: כבר הרבה שנים שהמקום הזה לא אומר לי שום דבר, אבל אחרי ההדרכה המצוינת הזאת של העלמה הזאת פה...), ושיא השיאים- רגע לפני שעלינו לאוטובוס הקב"ט ניגש אליי ושאל אותי אם אני זו אני. ונחרדתי- שיט, שוב שכחתי את התיק. אבל הוא הרגיע והחמיא ולחץ את היד בפנים חתומים של קצין בטחון, שהוא כבר היה בהרבה מסעות, וכבר הרבה שנים הוא מלווה מסעות לפולין, אבל הדרכה כמו שלי הוא כבר הרבה זמן לא ראה.

אז היו לי ציפיות גבוהות. טוב, דיברתי על הפרטה, וזה לא מחנה ההשמדה השני בגודלו, והכיתה הזאת לא היתה פולין וזה היה 4 דקות, ולא שעה. אין לי מה להשוות בכלל נכון? אבל גם לחסרת בטחון שאני היה קשה לפספס את העיניים הנוצצות, נשבעת לכם בלי ציניות, עיניים כאלו שבנאדם אומר משהו אמיתי שנוגע בך, והן נתלות עליך בתקווה כזאת, וואו, את באמת חושבת ככה? לדעת שפרטתי שם על מיתרים. שמסכימים איתי. לא כולם, כמובן, והרבה פעמים היה לי את האינסטינקט התלותי הזה לשאול "כולם כאן איתי?" אבל ידעתי שאין צורך, הם גם לא חייבים להיות, ולא כולם היו. אבל חלקם כן. היו. שם. איתי.

זו סתם היתה הרצאה. זה סתם היה מיון למשהו שאני מאמינה שאני אתקבל אליו, בלי קשר למה שהלך היום. ככה זה, נח"ל. זה לא היה כזה פסגה חשובה בקריירת המילים שלי.

וגם אחרי שצחקתי על עצמי שציפיתי לכל זה, בהתחלה במרירות ("מה? הם לא אהבו אותי?") ואחרכך בגיחוך ("מה את סתומה?"), ואחרכך סתם. בכיף. לדעת שאתה עושה משהו שאתה טוב בו.

זו היתה הרצאה טובה. אני לא מגזימה, דפקתי בת זונה של הרצאה. של 4 דקות.

אף אחד לא בא אחרי זה וציין אותי לשבח. וזה גם בסדר, כי זה לא מה שאנשים עושים. זה לא מה שצריכים לעשות (רק באגדות ובפולין). וזה לא גרם לי להרגיש פחות טוב, את העקצוצים האלו, שכנראה שתאטרוניסטים מרגישים שהם יורדים מהבמה, אנדרנלין קוראים לזה?

נגעתי שם באנשים, גם אם זה בתרגיל מיון מפגר, ששלב לפניו היינו צריכים לבנות בית מקשים צבעוניים. זה בכלל לא משנה, נגעתי שם באנשים. ראיתי את זה בעיניים שלהם (וואו, מי היה מאמין שאני אצליח לראות את כל זה דרך העיניים? אף פעם לא הבנתי איך להרגיש אנשים דרך האיבר הזה עובד), הם לא היו צריכים להגיב. זה היה בסדר. זה היה מצוין.

אני ממש רוצה. שזה יקרה שוב. בעתיד.

אני חושבת שעליתי כאן עלמשהו. שאני טובה בו באמת. לא?

"נזכרתי מה רציתי להגיד לך מקודם על בנות גילמור"

"מה?"

"שהדיאלוגים ביננו הרבה פעמים מזכירים את הסדרה הזאת"

"מזתומרת?"

"כי הם ממש מהירים כאלו, וכשאנחנו ביחד אנחנו תמיד מדברות ככה" אם אני לא מתפקעת מצחוק.

"מהירים עם ע' או עם א'?"

"מה?"

"אה.. סליחה, ע' או ה'"

"אם כבר א'. איך דיאלוג יכול להיות מַעיר?"

"מֵעיר. שאתה הופך להיות עק, סתומה"

"אה. נכון. לא, עם ה'"

אוטו עם מלא אורות עובר.

"אני רוצה כזה אוטו!"

"לא, האני, את לא"

"את רואה?"