הלכתי במסדרון של הקומה לכיוון השירותים שלפתע קול מאחוריי קורא בשיא החשיבות העצמית "חיילת!". בתנועה כמעט אינסטנקטיבית (שרק אחרכך שמתי לב כמה שעשיתי אותה בלי לחשוב), סגרתי את הרגליים שלי העברתי את הידיים אחורה והסתובבתי

וראיתי שאחת החיילות מהמחלקה קצת עבדה עליי שהיא מ"כית.

ברור שבאותה השניה הרגשתי שיא המפגרת. לא בעיניי החיילת או משהו, זה התגובה הטבעית לעשות כשאתה בטירונות, אבל בעיניי עצמי. פתאום הבנתי כמה אני כן בצבא, כמה זה כן השפיע עליי ושאב אותי לתוכו. אין מה לעשות, הגוף שלי נעמד אינסטקטיבית בהקשב אפילו לפני שנבהלתי וחשבתי 'שיט מה עשיתי', כל פעם שצועקים '30 שניות' אז קול בראש שלי חוזר על זה, לתופרת באתי לעמוד בהקשב, ואתמול.. רגע, בעצם, זה היה היום, היום בבוקר עוד הייתי בבסיס. היום שנשכבתי על המיטה הרגשתי את הנשק על הכתף.

וזהו, את רוב אוקטובר אני אבלה בצבא, אז אני מקווה שביומיים הקרובים גשם יפקוד את הבית כדי שלפחות אני אוכל לחוות את הדברים הפשוטים שאתם האזרחים לא לומדים להעריך, כמו להנות מהגשם הראשון עם סוויטשירט. וסתם כי בא לי את היישוב שלי קצת רטוב, וחורף וכאלה. יש לי מן מועקה כזאת בלב ובגוף שלא מרפה כבר שבוע, אולי אפילו יותר, ויש לי הרגשה שזה די קשור לכל הלכלוך והאבק שצברתי בקיץ, וכל המקלחות בעולם לא ישטפו את זה בעצם.

(מחשבה שכזאת: שהגשם מנקה מבחוץ והריח שלו בעצם מנקה מבפנים)

יאללה הלכתי לישון גררתי את זה יותר מידי.

רק כמה דברים לסיום:

יש לי מלא סימנים כחולים ברגליים מכל ה'הותקלתם!' וזה לא הולך טוב עם החצאית מיני שקניתי לברמצווה של אח שלי ביום שבת. כן, קניתי מיני, והוא הראשון, וזה מבאס שככה אני לא אוכל ללבוש אותו.

באחד ההתקלות האלו, שבלי קשר לכלום הייתי הכי מגושמת בעולם בהם והכי כאב לי בעולם, פתאום קלטתי שאני עם השרוולים למעלה, אז לא פלא שהמרפקים הורגים אותי. ניסיתי לקפל אותם למטה, והיא שוב צעקה הותקלם ולא הספקתי, וגם בפעם הבאה שקמנו לא היה מספיק זמן, וברוב המגושמות שלי גם נפלתי עם הראש על הרובה. "אני כזאת מגושמת" אמרתי לזאת שלידי שקמנו והיא מצידה החזירה לי ב"אה, הסנטר שלך מלא בדם!".

אז לפרוטוקול, גם בטירונות 02 יש סיכונים! לא פתחתי אותו או משהו, והחתך קטן, אבל די עמוק. ואמא שלי כלכך מחרפנת אותי עם האירוע הזה, שהדבר הראשון שחשבתי היה 'אלוהים, אמא תהרוג אותי אם יראו משהו..'.  היא עוד מסוגלת להתקשר לצבא.

חוץ מזה, אני אוהבת לטווח. לא התרגשתי יותר מידי לפני הירי (למרות שזה נראה שכן, וגם המפקדת שחנכה אותי כל הזמן אמרה שאני לא צריכה להתרגש ויהיה בסדר, ולא יכולתי להגיד לה 'תקשיבי, כבר יריתי פעם, אני מתרגשת אבל לא יותר ממה שכן. פשוט יש לי חרדה חברתית ואנחנו צריכים לחזור על הוראות בקול ולצעוק ולזכור מלא דברים, והשרירים שלי רועדים בלי קשר יש לי בעיה בגוף. וחוץ מזה, את גם יושבת ממש קרוב אליי, וזה מלחיץ אותי, מה אני אגיד').

וכמו שאמרתי, אני אוהבת לירות (קצת מפתיע לבחורה רגישה כמוני), ואפילו נראה לי די טובה בזה. לא תמיד התוצאות שלי הכי טובות בעולם (באיפוס השני המ"מ צעקה עלי בטירוף ונלחצתי מזה ממש, באחת ההתקלות יריתי מקבץ למטרה של זאת שעמדה לידי.. כאלה דברים), אבל זה משהו שהייתי רוצה להשתפר בו.

חבל שזה פשוט לא קשור לטירונות שלי, אז חוץ מהיום מטווחים הבא, אני לא אתעסק בזה בקרוב.

אני כבר לא יודעת מה לכתוב כאן יותר, כאילו הצבא הוציא לי את כל המילים המיוחדות. אני מנסה לחשוב על משהו שמישהו אמר לי או משהו שאני חושבת לאחרונה, ושוקעת במן כלום מעורפל כזה, כמו שבאים לקחת משהו מאיזה חדר אחר ואז נכנסים אליו ואתה שוכח למה באת בכלל. וזה לא שלא קורה לי כלום או אני לא עוברת שום דבר, פשוט.. לא רואה טעם לכתוב על זה. מה, לספר על הצבא? לדבר עליו כל היום? ממש לא מרגישה צורך, לפחות לא כאן, מול עצמי. דברים קטנים.

סתם, אני גם בתקופה עצובה לאחרונה, אמרתי, וזה לא מרפה ממני השקט המדוכדך הזה שמשתלט עלי פתאום. ואני גם נראית נורא לאחרונה, עם הירוק והשיער האסוף והכל.

(ואז קורים לי דברים קטנים ומטופשים כמו לקנות עגילים או לראות עוד סרט אמריקאי מטומטם, ואני רוצה לספר את זה למישהו, אבל הבלוג לא בא בחשבון, כאילו- הלו, זה בלוג של בחורה עמוקה, וזה לא מספיק חשוב. לא אמרתי שאני כזאת, פשוט המקום הזה כזה, מבינים? כאילו יש לי איזה מוניטין להרוס, כאילו מי עוד עוקב אחרי כאן. אני אפילו לא יכולה לקרוא לו בלוג, רק 'כאן' או 'המקום הזה', כאילו בלוג זו מילה גסה מידי, מטופשת, כמו שאני לא אומרת 'דכאון' אלא 'עצב' ולא 'להתחרמן' או אפילו לא 'להתנשק' אלא 'הייתי איתו' 'היינו ביחד', ועוד כל מיני דברים שאני פשוט לא מצליחה לקרוא להם בשמם, כנראה כי אין לי את האומץ להגיד שהם קורים לי באמת, אולי אני מוכרת לעצמי שאני חיה איזה חיים אחרים טובים יותר, אפילו לא, סתם אחרים משל שאר האנשים, וזה סתם זיון שכל.

רואים איזה מצברוח אני? כזאת בעסה של חוסר חשק לכלום, כאילו מה כבר הטעם..

אני חייבת משהו אחר. מה קורה איתי רבותיי?

(וזה תמיד קורה לי. רציתי לכתוב שורה וחצי על ה'חיילת!' ויצא לי עוד כמה פסקאות על משמעות החיים. כל הכבוד באמת)