אמרה לי "מה זה הפרצוף הזה? מה קרה שבגיל שלך את לא מחייכת?" (ואז היא לימדה אותי ללכת על עקבים והלכה איתי ברחבי החנות. "את בחורה, ואת צריכה ללכת כמו ליידי!")

אבל כאילו העצב לא יוצא ממני. מרגיש כאילו הוא חדר אליי עמוק מידי.. ושוב מטאפורה: חדר לחריצים שבעור המחוספס שלי, ולא מתכוון ללכת.

כל מה שאני עושה: מה הטעם, אין לי כוח. לא לצאת, לא ללכת, לא לישון, לא לקנות כלום.. אפילו החולצה שלא יצאה לי מהראש חודש שסוף סוף קניתי, לא גורמת לי להרגיש טוב יותר..

וזה כזה מבאס שאת החופש הזה אני מבזבזת על להרקב ככה במיצי גועל של עצמי. ואין לי גם כוח לצאת מזה.

סתם, אני משקרת לעצמי, פשוט אין לי עם מי.

היום בדרך הביתה ההורים עצבנו אותי מעל ומעבר, פשוט אמרתי להם לעצור את האוטו וירדתי. אני לא מבינה איך אנחנו עדיין מרשים לעצמנו להדחס לקופסא הממונעת הזאת כל פעם מחדש, היא קטנה על חמישתנו. והתעצבנתי על העולם וירדתי, שתי רחובות מהבית, אני כבר אמצא לאן ללכת.

לא היה לי למי.

רותם סוגרת. הילה לא עונה. מאיה הלכה לקחת את חבר שלה מנתניה. ליאור בארה"ב (דווקא עכשיו שאני כל הזמן בבית? ומי תאפר אותי לבר מצווה?) וחוזרת בראשון, בדיוק שאני חוזרת לצבא לשבועיים. מי עוד נשאר לי? שמרית לא בבית (כאילו היא היתה שמחה לארח אותי, נו באמת), ואין עוד כלכך הרבה אחרים.. ככה זה, אתה מתנכר לאנשים במשך שנה, פשוט תלכו לכיוונים שונים. כמוני וכמו הילה, פעם זה היה הכי זה, תמיד- אני והילה, הילה ואני, ועכשיו הדיבור ביננו כלכך תקוע.

הכל מעציב אותי, באמת. כל הסיפור הזה עם זה שאין לי למי ללכת, שאני לא מצליחה לישון בלילה למרות שאני הכי עייפה וחזרתי גם לשמוע קולות, שהמנה היום במסעדה לא היתה טעימה בכלל, וגם אחרי שהחלפתי, למי יש כוח לאכול, או לכבס בגדים מהצבא, או לחזור לשם. להחליף פלסטרים כל הזמן. לבחור מה לעשות היום בערב, שבגדים מריחים מסיגריות, לדעת שאני צריכה להוריד שערות מכל מיני מקומות בגוף ואין לי באמת כוח.

 זה שדוד שלי הגיע לארץ והדינאמיקה המסריחה שלו עם אבא שלי, איך הוא יורד עליו כל הזמן והכל, (והנה מחשבה אופטימית: בסתר ליבי אני חושבת שאולי דוד שלי גר בחו"ל והוא כביכול נחשב 'מוצלח' יותר כי הוא למד בנהלל והיה קצין ועסקן די מוצלח וממש אוהב לדבר על כל הדברים האלה, למרות שהוא פוץ בצורה בלתי נורמלית, שמאלני קיצוני שבכלל לא מבין מה קורה בארץ, שמדבר על עצמו כל היום ויורד על אנשים כל הזמן, ואולי אבא שלי עשה דברים קצת פחות 'גדולים' בחיים, אבל היי, חוץ מזה שהוא הרבה יותר מציאותי ממנו, והרבה יותר בנאדם, אז גם יש לו אותי. זה שווה יותר מבית מלון באמריקה הדרומית, באמת)

אפילו את הנעליים לא קניתי בסוף. נו, עקבים, אני ארגיש כלכך מטופשת. זה לא אני. ואולי קצת בא לי להיות לא אני, אבל אין לי כוח את המבוכה הזאת שקשורה בשינוי, אפילו לא את המבוכה במחמאה. או גרוע מזה- ליפול.

היא היתה מאוכזבת המוכרת. היא היתה ממש נחמדה, מצחיקה כזאת, באמת רצתה שאני אהיה שמחה קודם כל.

לא יודעת מה ניסיתי להגיד בכלל, פשוט אין לי כוח לכלום. אפילו לא ללכת להופעה היום, או לצאת מהבית בכלל. שוב.

ואני לא ממש רוצה להיות בכל זה לבד.