קצת לפני השער היה כנראה חלקת תינוקות. מצבות קטנות, יותר קטנות מהכרית שלכם, מונחות שם צפופות אחת אחרי השניה, רובם בלי שמות אפילו: בת רחל, בן לאה.

זו היתה הפעם הראשונה שהייתי בבית קברות הזה, שזה קצת בושה כי סבתא שלי קבורה שם כבר 13 שנים. שהייתי קטנה לא הרשו לי ללכת להלוויה, ובמשך השנים פשוט התחמקתי מהאזכרות. העדפתי להשאיר את זה ככה, מוות לא עושה לי טוב. גם כשהוא לא קורה זה משהו שנמצא לי בראש רוב הזמן, מעביר אצבע על הצוואר החשוף שלי, גורם לי חנק קל רק מהפחד, רק מהמחשבות. אמא העדיפה שזה יהיה ככה וככה היה.

לאמא היה ממש קשה. 13 שנים עברו והיא עדיין לא הצליחה להשלים עם המוות של אמא שלה, עדיין עולות לה דמעות שהיא רק נזכרת בה.

"היא תשמח לראות אותך היום" היא אמרה כשעברנו שם בדרך הביתה. הסתכלתי עליה.

"את צוחקת עלי"

"אני לא"

"את צוחקת. את חושבת שאמא שלך מפגרת. אני רואה את זה בעיניים שלך"

זה לא מה שחשבתי. חשבתי שאני לא מאמינה בכל זה, והיא יודעת את זה, ואני יודעת את זה, אבל אחרי שהיא, חס וחלילה, זאת אומרת, חס וחלילה שזה יקרה בקרוב, נו אתם יודעים.. טפו טפו טפו (מוזר לחשוב מחשבות כאלו, לא? זה ממש נוראי לבטא את זה במציאות?), אז אני אעשה אותו הדבר רק בשבילה. כי היא האמינה את זה. זה היה עיניים אוהבות, חבל שהיא לא ראתה את זה.

היה ביקור מוזר. קשה. לאמא שלי בעיקר, אבל גם לא קל בשבילי. אמרתי, אני לא מתמודדת טוב עם מוות, וגם קצת הייתי בשוק מהגודל של הבית קברות הזה. כל מה שאני מכירה זה של היישוב הקטן שלי והעיירה הזאת במדבר. כלכך הרבה אנשים מתים? אלוהים. גם היתה רוח, ופרחים סגולים מסול ש"בטח דודה שלך שמה אותם, זה כלכך מתאים לה" ששלובים במצבה, ו"זו החלקה של סבא שלך, את יודעת" והמחשבה שגם לו זה יקרה, ולא בהכרח בעוד הרבה שנים (ואני כלכך אוהבת אותו), ואת אמא שלי שבוכה.

אני לא בכיתי. אני עשויה מברזל. טוב, אני כבר לא, בכיתי כלכך הרבה השנה שבני גרעין שלי לא האמינו לי (באמת, הם פשוט לא האמינו) שפעם לא הייתי בוכה. החלדתי, ככה זה. אבל לא יכולתי לבכות, גם שהיה קצת כבד, גם שאמא שלי לחשה לי "היא חיבקה אותך. הרגשתי את זה", גם שראיתי את החלקה של סבא.. יש לי מוניטין במשפחה.. חוץ מזה, לא יכולתי, שאמא שם היתה ככה?

קצת לפני שיצאנו הסבתי את תשומת ליבה למצבות הקטנות האלו, והיא רק אמרה לי "הו אלוהים, אל תסתכלי" אבל נמשכה לשם מעצמה. "אלו תינוקות"

"עזבי, בואי נלך"

את העיניים שלי תפס קבר בקצה, מצבה שחורה עם רכבת עליה, כמו של ילדים, עם קטר ופסים וקרונות-עץ מאבן, ושיר ילדים שמוקדש לתיתי חרוט על האבן.

אמא באה מאחוריי. "בואי נלך.. מה זה כאן? תמיר.. אלוהים" והקול שלה נשבר. "רק בן שנה"

ומה אני אגיד, שלא היו לי דמעות בעיניים? שלא היתה לי צמרמורת ובאותו רגע רציתי לבכות? לא חסר על מה, הכל יכל להתנפץ בי: על החיים ועל המוות ועל סבא וסבתא שלי וההורים והחיילים הצעירים ומספר ההרוגים בפיגועים ובתאונות דרכים ובנפטרים ובמחלות והכל, ועל החיילים ששיחקו בנשק ולא יצאו לי מהראש, והורים של אנשים שאני מכירה והורים שקוברים את הילדים שלהם והבחורים שביום הזכרון האחרון נכנסו לבית הקברות שם, במדבר, צוחקים וצעירים, מציקים קצת אחד לשני מספרים בדיחות תוך כדי הליכה, עד שהם נעמדים מסביב לקבר אחד ושותקים בכבוד. יש הרבה, אני לא אתחיל עכשיו כיזה מרגיש קצת מאולץ, באמת.

אבל באמת שיכולתי לבכות.

אמא שלי התקדמה לחנייה. "את רוצה לנהוג?"

הסתכלתי עליה. היא הרבה יותר רגישה ממני. זה מוזר היפוכי התפקידים האלו, אבל אסור לי לבכות: אני צריכה להיות חזקה בשבילה.

"את רוצה שאני אנהג?"

"לא אכפת לי.. אולי קצת, אני עייפה"

"אני אנהג"

"את לא עייפה?"

"אני בסדר"

הרגשתי את זה נרכס לי עמוק בתוך הנשמה. מוזר פתאום לחרוק ככה שיניים ולבלוע הכל אחרי שלמדתי כבר להוציא את הרוב החוצה. אבל לא נורא, אני אתגבר, אני ילדה גדולה.

אז חזרנו הביתה.