כנראה יבשתי מזה. שנים פיללתי להיות נורמלית, ורק עכשיו אני מבינה כמה ריק העולם ללא כל הרבדים הסמויים שלי.

אז על מה לספר? בינתיים מסופחת לבסיס במדבר. יפה שם, אחלה סגל ורוב הזמן די טוב לי. לא חברתית (כי מתי יהיה לי טוב חברתית?) אבל סביר פלוס. האנשים ממש נחמדים, מהקצינים והסגל ועד לטבחים, ואחד אפילו עצר אותי פעם ועשה איתי שיחה ממש מאיימת על זה שאני צריכה לחייך יותר. אני אגיד משהו בסוד שלא אמרתי לאף אחד- לפעמים (מצחיק שבפחות משבוע יש לי זמן להרגיש רגעי לפעמים) אני מרגישה שם קצת כמו הילדה החדשה שהגיעה לבסיס, שזה לא סיטואציה שחדשה לי, אבל הפעם לראשונה היא גם קצת יפה. מבינים מה אני אומרת? רק חבל שאני מוגבלת חברתית וכשאני כבר מצליחה להתבטא אני כלכך מוזרה שחבל שפתחתי את הפה.

(כמו שאמרתי לכרמל, אני כמו פררו רושה: קשה מבחוץ אבל אחרי שמכירים אותי קצת רואים שאני כזאת רכה ומקסימה ואחרת כלכך מהרושם הראשוני המוזר הזה, אבל כשמכירים באמת רואים שאני כזאת נוראית ובורחים. ואז היא אמרה לי שאני מוזרה וביי)

בא לי לפרסם מלא תמונות מחיי, והפעם לא במילים אלא בתמונות, אבל כבר מאוחר וצריך לצאת (אבל לאן? איפה כל האנשים שהכרתי פעם?)

סופשבוע מקסים לכל הסוסים, אל אל תעשו דברים שאחרכך תאכלו את עצמכם שלא עשיתם. באתי לכתוב 'אל תעשו דברים שאחרכך תתביישו בהם' וחשבתי שבעצם פאדיחה עדיפה על פספוס, ואנחנו צעירים (אני לפחות, בכל המובנים) ומותר לעשות דברים טיפשיים שאחרכך כשנהיה גדולים באמת נוכל להסתכל אחורה ולהגיד שוואלה, באמת התבגרנו.