ברביעי קמתי ב1וחצי לפנות בוקר לשמירה מ2-6 שעברה הרבה יותר מהר ממה שחשבתי. אחרי נוהל בוקר הלכנו לאכול משהו כי הבטן כאבה וידעתי שהריקנות תפריע לי לישון. ב7 בערך הגענו למיטה, לא זוכרת מתי נרדמתי אבל ב8וחצי התקשרו אלינו ואמרו לנו לעלות על מדים ולהגיע כמה שיותר מהר לשיחה דחופה על הנח"ל עם המב"ס. הגענו שפוכות לשיחה שבתור אבט"שניקיות לא באמת היינו צריכות להיות בה, וכמה שהיה נחמד שמפקד הבסיס אמר לנו שהוא אוהב נחלוואים ואפשר לשלוח לו אימיילים מתי שרק נרצה, היינו ממש עייפות. ב9וחצי חזרנו לחדר שלנו, איחלנו לילה טוב אחת לשניה, עצמנו עיניים, ופתחנו אותם דקה אחרכך שכל העולם נכנס לחדר שלנו אחד אחרי השני מסיבות שונות ומשונות. דלת נסגרה-דלת נפתחה, ממש ככה. אחרי רבע שעה שהבטיחו לנו שאף אחד לא ייכנס יותר לעולם, זכינו לדקת שקט ואחריה לחצי שעה או יותר של שיפוצים בחדר ליד. מקדחות, טרקטורים, מה לא. 'לא יכול להיות יותר גרוע' חשבנו שסיימו ואז פלוגה של גדנ"עים התחילה לצעוק לנו בדיוק מתחת לחלון. קצת עברה לי העייפות- כתבתי קצת ביומן, כתבתי הרבה, חשבתי, ופתאום כבר ממש מאוחר.  החלטתי שאני ישנה ויהי מה, אבל עדיין לקח לי לפחות רבע שעה להרדם.

נרדמתי קצת אחרי 11. ב12ורבע קמתי לארוחת צהריים. כל הגוף כאב לי, מהתנועות הקטנות של להזיז את הראש קצת ועד לקשור נעליים. היה לי שעה וחצי לאכול צהריים, להתקלח, לסיים עם הטופס טיולים ולעלות לשמירה. כמובן שזה לא הספיק. על מקלחת ויתרתי, אבל טופס טיולים חייב, אני חייבת לעזוב את הבסיס באותו היום. אבל אני לא יכולה להזכות על נשק אם אני עוד באבטשים, וכשאני יורדת משמירה אז סוגרים את המשרדים.

איזה ברוך. הראש התפוצץ לי עוד מהאי-שינה, התייבשתי לגמרי מנוזלים, וממש לא ידעתי מה לעשות. הלכתי ל2 אבט"שניקים אחרים וביקשתי מהם שיחליפו אותי לשעה מהשמירה (ואני אחזיר להם, או לפחות מי שיחליף אותי), כי אני חייבת לסיים כמה דברים לפני שאני יוצאת מהבסיס ואני ממש לא מספיקה. אתם יכולים לעלות עוד 20 דקות במקומי? בטח, אין בעיה.

אחרי חצי שעה טלפון. איפה את?

לא, אני לא עולה לשמירה עכשיו. הבנים מחליפים אותי.

הבנים הלכו לישון.

עליתי לשמירה בקושי שומרת את הראש באוויר. 3 שעות משכתי שם (שזה יותר ממה שישנתי, אגב!), שבהם כל רגע הכל השתנה. הרבה חרא אכלתי אתמול, לא יאומן כמה שאנשים יכולים להיות הכי נחמדים בעולם, אבל בסופו של דבר לכל אחד אכפת רק מהתחת של עצמו, לא משנה באיזה צורת חיים הוא בוחר. אבל מחר אני אכתוב על זה, לא עכשיו. ב5 ירדתי משמירה, טופש טיולים ומקלחת, ב7 יצאתי מהבסיס, 2 אוטובוסים לערד (בהם לא ישנתי לרגע. אני לא מהסוג שישן באוטובוסים, אני לא מהסוג שישן יותר מידי בכלל), קצת שמחה. הלכתי לישון ב1, קמתי ב5, מספיקה בקושי את האוטובוס הראשון לב"ש. עוד קצת אוטובוסים, עוד קצת טפסים, ואוטובוסים חזרה.

הגעתי הביתה ב1, הייתי במיטה ב2. ב3 שעות היו לי 2 סיוטים, שזה יותר ממה שהיה לי בכל השנה-שנה וחצי האחרונות. אולי יותר. קמתי בפוקס כי השעון המעורר של הבוקר צלצל לי שוב, ויכולתי להמשיך לאחד נוסף. התפוצץ לי הראש, הגוף שלי לא זז, קלטתי שלא שתיתי כלום מאז הארוחת ערב אתמול בבסיס.

מים ולישון? מים טלוויזיה ולישון? מים טלוויזיה טלוויזיה טלוויזיה ולישון? אני גמורה וקצת מפחדת לחזור למיטה.איך אני אבטיח ששום מחשבות רעות לא יתנפלו עלי בחשיכה? גם ככה כל החרדות עשו לי קאמבק לאחרונה, אני צריכה שעכשיו תהיה להם גם לגיטימציה להשאר?

זה נשמע מתבכיין אבל זה עובדות יבשות. חשבתי כלכך הרבה בימים האחרונים, ואני חייבת חייבת חייבת להוציא, אם לא אני אתפוצץ, או יותר נכון- אעלם לגמרי, וכל מה שאשאיר אחרי יהיה סיטואציות מביכות ומבולבלות. אני חייבת לדבר, חייבת לתעד, בעיקר חייבת לדעת שמישהו שומע.

זה מרגיש לי פתטי- הנה אני. היום הסתכלתי על עצמי במראה, עם חולצה קרועה ובוקסר, משקפיים, כולי אפופת שינה. לא כלכך יפה (ולא בת 16), וגם גוף חטוב להפליא אין לי כלכך, אבל יכולתי לדמיין את עצמי מצחיקה ומאושרת, או לפחות קצת פחות אכולת מחשבות חותכות והלקאה עצמית. והנה אני, כלכך חכמה ומיוחדת, וכבר אמרו לי לא פעם שיש לי סיכוי לא גרוע להגיע לגדולות ("את יותר מידי רגישה בשביל להיות סתם בנאדם מבריק").

והנה אני כותבת בבלוג הפרטי שלי ששורד איתי כבר 5 שנים כמעט, מי היה מאמין (יש פה בנות שלפני 5 שנים עוד לא התחילו יסודי לדעתי. יש פה בנות שלא נולדו שרבין נרצח!), ואומרת, בפוסט הכי פחות מעניין בעולם בערך- בבקשה, תגידו לי שאתם מקשיבים. אני חייבת לדעת שלמישהו, כל דבר, בעולם, קצת קולט איזה אות או שתיים שאני משדרת.

ממש פתטי. איך הגעתי למצב כזה?

מחר אני אמשיך לכתוב. יש לי סופ"ש עמוס, והרבה מילים להפקיד לעיני כל.