מצחיק.

היום יצאתי לבית פאר, ואני לא יותר מידי אפרט כי זה לא מעניין ולא קשור לאנדקדוטה. בכל אופן מישהו שאני מכירה בפנים בא ואמר לי "היי, את! את קרובה של בוריסשםבדוי, לא?"

"בוריסשםבדוי?"

"כן, נו, מהמסיבה איפשהו"

ואז נזכרתי. מסיבה בבית אמריקאי בטירוף, עם עמודים ענקיים ובריכה וחצר עצומה ורובוט שמכסח אותה וpool-house ומה לא. זה לא היה חצי ממה שהבית שהייתי בו היום נראה בערך, אבל מילא. בכל מקרה זה לא הנושא. אני זוכרת את המסיבה הזאת, כי אני זוכרת שנראיתי בה ממש טוב. או יותר נכון- הרגליים שלי נראו ממש טוב. זו היתה בתקופת המכנסיים הקצרים שלי (או לפי אמא: התקופה בה גיליתי שיש לי רגליים), בערך כל סוף הקיץ הייתי ככה, יש לי רגליים ארוכות ודי רזות (בניגוד לשאר הגוף שלי, נגיד), וזה מושך הרבה תשומת לב מסתבר. והרבה חזה אין לי, אז משתמשים במה שיש.

בכל מקרה, נראיתי מצויין באותו לילה, גם מעבר לרגליים (יש לי אופי טוב). כמה התחילו איתי (בצורה די עילגת, אבל לא נורא), ושירן ספרה לי שעוד כמה שאלו אותה "מי זאת? היא ממש ממש יפה!", ועוד כל מיני מחמאות שלא ממש נחשפתי אליהם מאז שעליתי על מדים. לא משנה.

ובאותו ערב גם היה שם בחור די חמוד, אני חושבת שאולי אני קצת מגזימה אבל הוא היה הגרסא הרוסית לרן דנקר, לדעתי. בכל מקרה לא ממש יצא לנו לדבר (וחבל) עד ממש לסוף הערב, שניה לפני שמאיה באה לאסוף אותי, שעמדנו ודיברנו איפשהו, כל אחד עם בנאדם אחר שפתאום הלך, ושנינו עמדנו לבד והסתכלנו אחד מול השני. היה קצת מביך, אמרנו היי, התחלנו לדבר קצת (נורא קצת) ובסוף הערב שכבר ממש הייתי חייבת ללכת, באתי להגיד לו ביי, והוא בתורו ביקש את הטלפון שלי.

עכשיו, זה קצת מוזר, אבל זו היתה פעם הראשונה שנתתי למישהו את הטלפון שלי לדעתי. (הפעם הראשונה שביקשו היתה 3 דקות לפני זה שאחד צעק לי "החבר שלי פה! הוא חושב שאת ממש חמודה! מה הטלפון שלך!!!" ובעודי מובכת עד מוות מול מלא אנשים, וגם קצתלחוצה לצאת, אמרתי לו "אתה רושם?" ונתתי לו מספר מונפץ) לא מתחילים איתי כלכך הרבה, בעיקר לא אנשים רזים, בעיקר לא כאלה שנראים טוב. חייכתי, נתתי לו, וחזרתי הביתה שמחה וטובת לב.

הוא לא התקשר.

כאילו, לא האמנתי שבאמת יצא מזה משהו, גם דיברנו ממש ממש קצת, אבל די עדיין אכזב אותי בכל זאת. אתם יודעים, מן מרירות דקה כזאת של בנות מרירות ולא כלכך דקות כמוני. אני לא ממש רגילה, לא למחמאות ולא לקשרים אנושיים, וחשבתי שאם לוקחים את הטלפון בדרך כלל מתקשרים, לא יודעת, תמימה שכמותי.

זה קרה שוב אחרי זה, עוד בחור, דווקא די חמוד, שעצר אותי לפתע פתאום ואמר שהוא חייב להכיר אותי, ווגם הוא לא התקשר. וזו היתה תקופה קצת עצובה, מה, קמתם בבוקר והתפכחתם? אני נראית טוב רק בחושך? למה מה קרה? ואז החלטתי בערך שאני מפסיקה לתת את הטלפון שלי לאנשים עד שהם יוכיחו שהם לא יתביישו בזה ממש ביום למחרת.

בכל מקרה נזכרתי בבחור הזה היום, צחקתי על זה קצת ("אני נראית כמו אחת שיש לה קרוב בשם בוריסשםבדוי?" ואז צחקו עלי שאני אשכנזיה שלמה וכהת עור וכו'), והמשכתי הלאה. הערב שלי לא היה קשור לזה בכלל.

אבל עכשיו בבוקר, חזרתי הביתה, עשיתי כל מיני דברים שעושים במחשב כשלא רוצים ללכת לישון (כבר אור, כמה מוזר) וגם שוטטתי קצת באתר הזה.

ונחשו לאן הגעתי?

לבלוג של אותו הבחור!

(זהו, זה היה תמצית הסיפור, כמה העולם שלנו קטן. ושוב כתבתי ממש הרבה על ממש שורה)

לא שהיה כתוב שם משהו עלי (ברור שבדקתי. הפיתוי היה גדול מידי), אבל עדיין היה מצחיק, שבנאדם לא קשור מוזכר פעמיים באותו ערב. שאולי לכל העולם יש בלוג, וזה קצת כמו לקרוא מחשבות (וגם ממש יכול, לא במקרה הזה, אבל לקצר מערכות יחסים בצורה היסטרית והרסנית)

לא קשור, לילה-בוקר טוב.

(ועוד אנדקדוטה אחת ללילה: יצא לי לדבר הלילה עם הבחור ששאל אותי אם אני קרובה של ההוא, דווקא שיחה די ארוכה וזורמת ולא רק 'מה-אתה-עושה-בצבא', ובסוף הערב הוא אפילו ביקש את המספר שלי. לא שיהיה לי אי פעם זמן לדבר איתו, אבל אתם יודעים, אירוניה..)