אני ואמא הלכנו וראינו תינוק ממש חמוד, בן שנה או שנתיים, רץ עם קרוקס בגודל של עכבר של מחשב ונופל.

אני ואמא: איזה פשוש! איזה בונבון (וכו')

אמא: אני כלכך רוצה ילדים.. או נכדים.. מישהי עכשיו בעבודה אצלנו חיתנה את הבת שלה, לפני איזה חודש, והיא משתגעת איך היא עדיין לא בהריון!

אני: כן, הא? (?)

אמא: אוף, מתי לך יהיו ילדים? אולי תתחתני כבר

אני: אמא..

אמא: כן, כן, אני יודעת, את רק בת 19

אני: יפה

אמא: יש עוד 3-4 שנים ככה..

אני: (וואלה, אופטימית)

אני חייבת להפסיק להיות מובכת כלכך כל הזמן.

דווקא יש לי מה להגיד, אבל לספר על הצבא ועוד בבלוג (עדיין לי לי בלוג!! פאקינג שיט) מרגיש לי ממש.. איך יגיד הרס"פ שלנו? פתאט.

אבל אולי אחרי זה. אני רק חייבת להגיד שבניגוד לטירונות אני דווקא לאט לאט מצליחה למצוא את האומץ הזה שהיה כלכך טריוויאלי בשבילי, לחזור לדבר. מרגישה כאילו לאט לאט חוזר לי הדם ללשון.. אבל לאט. יום אחד זה יקרה.

מחר אם יהיה לי זמן, עכשיו לישון. זה לא הגיוני שאף אחד לא פותח לי שעון ואני אמשיך לישון פחות מ6 שעות.

לילהטוב.