אני ואופנה זה לא ממש זה. כאילו, כמה שאני יותר מתלהבת מבגדים כשאני קונה אותם, ככהאני לובשת אותם אחרכך פחות אם לא כמעט ולא. כמה שאני יותר חסרת בטחון בעת הקנייה שלהם (זה כלכך לא אני, מתי אני אלבש את זה?), ככה אני חורשת עליהם יותר והם בכלל מתאימים לי ממש.

חוץ מפעם אחת שממש התלבטתי באיזה חנות בין שני ג'ינסים שישבו עלי ממש טוב, ולא ידעתי מה לקנות ובסוף החלטתי לקנות את שניהם (אל דאגה, לדעתי כל אחד עלה 60 שקל), וכחזרתי הביתה והראיתי אותם להילה היא אמרה לי "חמודה, זה אותו המכנס בדיוק", ונשבעת שלא הייתי שמה לב עד שהיא לא אמרה את זה. אני לא בטוחה אם זה זה, אבל לדעתי המכנס הזה שרד שנים רבות (השני, לעומת זאת, אין לי מושג איפה הוא).

עוד חוק טבע?

לא משנה בכמה נחרצות אני אבטיח לעצמי שיהיה אחרת, אבל כשאני חוזרת הביתה גמורה מעייפות ואומרת לעצמי "טוב, רק 5 דקות על המחשב", ולא משנה אם אני שמה שעון מעורר או תזכורות או פותחת לעצמי שעון, אני לא אשב פחות משעתיים.

לילה טוב.

עריכה:

עוד כמה דברים שחשבתי עליהם בדרך לשינה וחבל סתם לוותר:

תמיד שאני מרגישה שרזיתי או חלילה מסתכלת על עצמי במראה וחושבת "היי, אני נראית די טוב", אני עולה על המשקל ומגלה שעליתי עוד קילו.

(זה דווקא לא רע. מאז כיתה י"א העליתי בכלליות 6-7 קילו. אז שקלתי 59-60 והייתי בטוחה שאני הכי שמנה בעולם, והיום 66-68, וחוץ מזה שזה כבר כמעט 70 וזה מביך, אני חושבת שאני נראית לא רע בכלל, לפחות מבחינה גופנית. אבל לא נורא גם זה יעבור)

אמהות תמיד יתלהבו מהרבה נעליים ובתים.

תמיד בחורים יפים, אם הם ישימו משקפיים הם פשוט יראו יותר יפים. (או: אנשים שאתה מכיר הרבה זמן ופתאום באים אליך עם משקפיים, אני מרגישה פתאום שיש לי הרבה יותר זיקה אליהם. הם פתאום מרגישים אנושיים.)

לראות אנשים נוהגים עם משקפיים כלכך טריוויאלי בעיניי, שלפעמים לפני שאני מתחילה לנהוג אני מרגישה צורך לשים משקפיים. ואני כאילו כל הזמן עם עדשות.