מכירים את הדבר הזה (רציתי לכתוב הפעלה אבל אמרתי לא להשרשה של מילים צבאיות. מזכיר לי את הפעם הזאת שראיתי פתאום בבסיס אוטובוס וחשבתי לעצמי בראש 'אה, הנה טיולית'. 18 שנה אוטובוס, שבועיים בצבא והנה טיולית, מה קורה?) שאומרים לפתוח דף ולכתוב לכתוב לכתוב בלי להפסיק?

אז אני מרגישה שכלכך הרבה דברים יש בתוכי, אבל תמיד שאני באה לכתוב אותם אני לא כלכך יודעת מה לכתוב. זה כמו לרדת למטבח לקחת משהו וכשאתה מגיע להסתובב קצת חסר אונים בתהייה 'למה בעצם ירדתי?', אז גם ככה פה. אז אני פשוט אכתוב עדשיצא, גם אם זה אומר סתם דברים. זוכרים מוץ, תבן וגרעינים גם יחד? אז יפה.

כמה דצמבר, וחורף בחוץ וזה ממש מרגש. אתמול היינו אני וכרמי קצת בעיר והיה כזה אפור וכל הרדיואים ניגנו שירים של חורף, שגם אם הם לא בהכרח עצובים אז הם מטופפים בעצבות על הלב כמו לשבת בבית ולשמוע את הגשם נופל בחוץ, גם אם זה רק טפטוף.

כל כך הרבה זמן שתקתי, זו התקופה בחיי שבדיעבד אני אקרא לה 'השתיקה', כמו שהחודשים האחרונים שנה שעברה תמיד יהיו בראש 'החודשים הנוראים' בגלל הבלוטה והכל, וביניהם היתה 'התקופה השמחה' וכל מיני צבעים שאני צובעת את הזכרון שלי. ועכשיו פתאום לכתוב מרגיש לי כלכך מוזר, כל דימוי מאולץ או מתיימר, הכל אני לא בטוחה אם ככה צריך או שזה יותר מידי, מוגזם. אבל אמרתי לכתוב בלי להפסיק, אז לכתוב בלי להפסיק. תמיד אומרים שמה שמשאירים בלב מתפרץ אחרכך ותמיד טוב להוציא, אבל זה שקר, זה הכל אמונה תפלה של התרבות המתבכיינת, של האני המרגיש. מה שלא מדברים עליו נשכח, לפעמים אפילו מתפוגג ונעלם. ככה עם דברים שעשיתי והדחקתי באמת והיום הם פחות צורמים, ככה עם הסודות הלא מדוברים שלי, ככה עם המילים שפחדתי להגיד, ואפילו לעצמי לא היה לי מקום וזמן, ועכשיו פתאום אני לא מצליחה להשתמש בהם. פתאום גם הם זרות בידיי, נתקעות בלשון, פתאום הדבר היחיד שיכולתי להגיד ש'טוב, לפחות את זה אני יודעת לעשות', פתאום גם זה מקרטע.

אל תתנכרו לעצמכם אף פעם, בבקשה. אתם לא יודעים מה אתם יכולים לשכוח בסוף.

והכל מרגיש לי קלישאי ועקום ומתנגש בתוך עצמו ואני רוצה למחוק ולהתנסח מחדש, כי זה לא זה רבותיי, זה לא זה, אבל אסור. זה כמו בשתהיי לי הסכין (שזה הספר הכי הכי הכי הכי הכי.. חד עלי אדמות, הכי הסכין הזאת עליה הוא מדבר), ויאיר מתבייש בעצמו וכותב למריים את כל בושותיו אבל מבטיח לה להגיד הכל הכל הכל, שמספר לה על הציפור הזאת שהלב שלה כלכך חלש שרק נגיעה בחזה שלה תדמים אותו. והוא נודר לה שבזמן שהוא כותב לה הוא יכתוב לה הכל מבלי להתבייש, מבלי לכסות ולהתחבא ולהסתתר, ומבטיח לה את הציפורים האלו שירחפו מעליו בזמן מכתביה, שאפילו אם רק לשניה יהסס אם לכתוב לה משהו או לא, ציפור תאבד את נשמתה ותיפול על הנייר.

(בספר זה נשמע יותר טוב. אני צריכה ורוצה לקרוא אותו שוב)

אני רוצה להיות לי הסכין, אני רוצה שמשהו יחתוך אותי ככה עמוק כלכך ושאני אוכל כבר לדעת מה אמיתי בי ומה רק נסיונות שלי לדבר כמו פעם, כי את המציאות של אז הכרתי והיום קצת פחות.

זו גם הגזמה וגם שקר, כי הנה, הרי אני בצבא ואני פתאום שוב כמו פעם: הנה הילדה הזאת שיושבת במעגל ולא מצליחה לדבר באמת, שפותחת את הפה והכל יוצא לה מבולבל. שהדעות שלה תמיד חריפות מידי או פשוט לא אומרות מספיק. הנה שוב אני לא מצליחה לעשות את הדבר שנדמה לי שכולם עושים בצורה כלכך טבעית ורק אני לא ניחנתי בו. אלוהים, חבריי וחברותיי, מי לימד אתכם את אומנות החִבְרוּת? ואיפה אני הייתי כשהעבירו אותו? אני תמיד מעופפת שאומרים את הדברים החשובים, אז אין לי שום תירוץ כשאני אומרת 'לא ידעתי' כי הגיע הזמן לחזור לקרקע. רק שאני לא בטוחה בה בדיוק.

אני רוצה לשנות פה ממש. אתמול היה חורף והיה לי קצת עצוב, אבל עצוב טוב, מלנכולי כזה של סתויות, כזה שמוכר ואפשר לשים עליו ראש ולהתכרבל איתו בפנים ולראות איתו סרט מאוחר בלילה ולדבר על כל הקטעים שהבנתם ביחד. פעם נפגשתי עם מור בקניון והיא נשברה וקנתה חולצה יקרה ואמרה לי שאולי בגלל שהיא בצבא והכל נראה אותו דבר ובאותו צבע כל הזמן, אבל אתה כן משתנה ומתפתח וקורה בך מלא דברים, אז אתה מרגיש צורך להפגין את זה בלבוש שלך. תראו- השתניתי. אני מתבגר. וחשבתי לעצמי שזה כלכך נכון ובכלל לא רק בצבא. ועכשיו חורף ודברים שונים בי מלפני חודשיים ושלוש ושנה, ואני חוזרת הביתה ומסתכלת על עצמי וחושבת- משהו בי מרגיש קצת מאחור. כאילו כן דברים קורים בי אבל יש חומה כלכך עבה בין הפְּנים והחוץ שאפילו אני לא מרגישה את זה. ואולי בגלל זה לאחרים אני נראית קצת אוטיסטית.ואני מסתכלת על החדר שלי והוא כזה ישן ומה הקשר בינו לביני, ותמיד כשאני נכנסת אליו איזדה משב קור אופף אותי, כאילו צוחק עלי:  זה הגעת הביתה זה? זה המקום שלך?

וגם הבלוג הזה, שהוא בסך הכל דף אינטרנט, פאקינג 5 שנים דף אינטרנט (מחרתיים. מגיל 14 ועד 19. המדד האמיתי למי שרוצה לדעת אם באמת התבגרתי), ואני מסתכלת וחום וקוצים. מה קוצים? מה קוצים?! גשם בחוץ, עננים, לפני שבועיים ירד ברד בגודל מקסימלי של תליון לשרשרת שמותר על פי צהל, ואני פה עם קוצים? וקריקטורה עם מכנסיים קצרות בצדדים? קיצר גם פה צריך לשנות. אני צריכה תמונה חורפית ואין לי, התמונות שלי יותר יבשות מהמקום הזה כאן אפילו (אם שנה שלמה ויתרתי על עצמי, אז איך אני אדע מה באמת יפה בעיניי?), וגם יותר צבעים צריך ושפע של אפשרויות.

דווקא פרו יתאים לי עכשיו, אבל נראה לי שכבר לא הרבה קוראים פה באמת.

(לפעמים אני נזכרת בכיתה י' והציטוטים וזה מצחיק אותי קצת. איזה נקודה להתגאות בה: פעם בישראבלוג הייתי מפורסמת! ממש לכתוב לקורות חיים)

חזרתי משבוע שטח והכי כואב לי מתחת לציפורניים. ממש כמעט קרבית. אני חושבת על זה שהייתי צריכה להיות בקרקל ויש לי סחרחורת קצת מהאירוניה. אני חושבת על איך שאני כזאת מגושמת וגרועה, ומה אני כולה, אומנם ביננו לבין עצמנו אנחנו מגדירים את עצמנו כהכי קרביים בחיל, כי כל הקטע זה הקשיחות, אבל כולה חיל החינוך והנוער, וגם שם אני נתקעת בהכל. כל הזמן עושים לנו דברים דמה קרביים כמו שבוע שטח ותרגיל חוליה, כדי שנדבר עם ילדים בני 17 על שירות משמעותי ואם אפשר גם קרבי אז נדע על מה אנחנו מדברים. אתמול התקשרתי לאליעד ושאלתי אותו איך זה באמת. קצת שאלות על המסע וכאלה. נשקים והכל. סיפרתי לו על המסע שלנו ושבחלק מהמזמן אפילו סחבתי את הקשר והוא צחק ואמר שזה ממש משמח שאני נהנית מכל הדברים האלו.

שאלתי אותו כמה זה המסע שלו והוא אמר "22+5" ואני כמעט נפלתי על הרצפה. קילומטר?! שיט! או מי גאד. רגע, מה זה פלוס 5? אלונקות. שאלתי אותו מה הם שמים על האלונקה. "בנאדם"

ואני אמרתי ג'ריקנים. מבינים?

לא משנה.

כבר חמישה ל6 ואתמול רציתי לעשות ספורט כי המדים קטנים עלי בכל פעם שאני לובשת אותם וגם נראה לי שדווקא יש לי פוטנציאל לא רע לריצה. אבל קר בחוץ ויש לי בחילה.

תמיד דצמבר מזכיר לי שיש לי יומולדת עוד מעט, במיוחד כשחורפי בחוץ ונעים בלב, והכל אפרורי וקריר ובגדי חורף ומרגש. בצבא חורף זה פחות מרגש, אבל אתם יודעים איך זה בצבא.

והשנה אני בת 19 וזה לא כ-ז-א-ת נקודת ציון, כבר אמרתי לכם, אני קטנה בשנה ועד שאני בגיל הזה כולם בני 20 וזה כבר לא מפחיד אותי יותר מידי. קצת מוזר שפעם הייתי מסתכלת על חיילים ומנחשת מה מטריד אותם בחיים, והיום אני מנסה להבין אם זה גם מה שקורה לי או שאני מאחרת כרגיל אחרי כולם.

אני מסתכלת על עצמי בכיתה ט', לפני 5 שנים פחות יומיים כשפתחתי את הבלוג. כמה כבר השתנה?

פיזית לא כלכך. קצת גבהתי, קצת השמנתי, אולי החזה שלי קצת גדל אבל לא כלכך. השיער שלי התקצר וגם המשקפיים נעלמו, אבל אני לא כלכך שונה בעצם.

השכלתי קצת יותר אבל לא הרבה. למדתי שירה מהי וגם קצת הראיתי לעולם שאני לא כזאת גרועה במתמטיקה כמו שהם חושבים. הייתי לבד לבד והייתי עם הרבה אנשים לבד. הדרכתי כל מיני, נהייתי קצת בוגרת. התנשקתי עם הרבה אנשים (רמז: כמספר שנותיי עלי אדמות) אבל אני עדיין בתולה. חבר באמת באמת רציני לא היה לי. רק קצת. וגם זה אף פעם לא היה ליותר מעונה אחת.

למדתי קצת לרוץ, לקרוא ספרים של מבוגרים, לבשל קצת. לשטוף רצפה, ללמוד לנהל בית לבד, להתנייד באוטובוסים. הוסמכתי להיות אחראית על ילדים קטנים, הוסמכתי להיות אחראית על ילדים גדולים (נחשו מה יותר קשה?), גיליתי חיים גם מעבר להרים בלב המדבר. גיליתי שאני לא שונה כלכך כמו שחשבתי אבל הדרך לנורמליות עדיין ארוכה. למדתי לירות ברובה ולמדתי לירות בו טוב.

טוב, זה לא מעניין, באמת, ואני מרגישה שאני סתם מעבירה את הזמן ונוברת בתוך עצמי. רק דבר אחרון לסיום:

פעם נזכרתי עם מישהי מהצבא (יש לי מישהואים מהצבא! איזה כיף) בי"ב ואיך היינו פעם, והיא אמרה לי משהו נכון: שפעם הכל היה הרבה יותר גורלי. בתיכון כל דבר שהיה היה כזה סיפור גדול, ותמיד היינו כלכך לחוצים: להצליח במבחן, להביא את הילדים לקן, למצוא חן בעיני ההוא, להתלבש ממש יפה היום לבצפר, לצאת ביום שישי.. כל דבר היה רב משמעות והשלכות, והקדשנו את כל כוחותינו רק כדי לא להכשל בדבר הזה שקוראים לו התבגרות ראויה לשמה. ואם זה לא היה מצליח היינו בוכים המון והולכים לכתוב על זה בבלוג שלנו.

והיום אנחנו מסתכלים אחורה וחושבים: זה היה כזה גורלי? זה היה כזה נורא אם לא היינו מצליחים?

ולא. זה היה ממש בסדר. הנה תראי, שרדנו, ואנחנו לא כאלו נוראים.

אבל זה היה הכי כיף להלחץ ככה לא?

נראה לי שאני אלך להתקלח ולראות אדם. הגיע הזמן.

בברכת המשך סופ"ש נעים ושבוע הבא מוצלח (ובעיקר מחר, כי אם אני מקבלת עוד דבר אחד קטן שאני שוכחת ואני סוגרת שבת, אז בואו נחזיק הרבה אצבעות שלא), וגם תקחו את כל מה שכתבתי בערבון מוגבל. לפעמים צריך לפלוט הכל, ועדיף להגיד סליחה טעיתי ולהתחיל מההתחלה מאשר להצטער שלא אמרתי בכלל.

חורף נהדר (ושמישהו יקדיש לי כבר פרו).