ואני לא מצליחה להניח את האצבע על מה (כדי שאני אוכל ללכת ולחפש אותו, בעצמי או בחברים או באינטרנט, ואם גם זה לא יעזור אז לצאת לרחוב ולקרוא לו עד שיחזור אליי שוב), אבל הוא כלכך כלכך כלכך כלכך כלכך כלכך כלכך חסר לי. שאני לא מצליחה בכלל להסביר את זה בלי שזה ישמע קלישאי להחריד.

שאני מרגישה שאני חיה חיים חלקיים בלעדיו? שהכל מרגיש לי הרבה פחות צבעוני בלי זה? כאילו אני צופה בחיים שלי כמו בסרט כזה ולא מתוכי..

לא מצליחה להסביר, אבל התחושה הזאת משגעת אותי, החוסר טעם ועניין הזה, ואני לא מבינה מה הטעם לקום ולהרגיש כל יום בתחושות כאלו חסרות.

אולי כדאי ללכת לישון.

עריכה:

אתמול בדרך חזרה הביתה ישבתי ליד החלון וירד גשם. זו היתה נסיעה צבאית לכל דבר, ואסור לאכול, לקום, להסתובב, ללכת, לדבר בטלפון או לשתות שום דבר שהוא לא מים דלוחים מהמימיה. ומי שישבה לידי נרדמה ומי שלא ישן דיבר עם אנשים רחוקים. והסתכלתי בחלון והיה לי עצוב ובעיקר נורא גירד לי לשבתע ם עצמי לבד ככה, כמו מה שהקצינה הזאת אמרה, שאנחנו לא מסוגלים להיות יותר מכמה רגעים לבד עם עצמנו כי נשתגע. והוצאתי נייר והתחלתי לכתוב קצת, לא יותר מידי מיוחד, לא יודעת אם שמתם לב אבל הכתיבה שלי לא פורצת יותר מידי גבולות לאחרונה [ואולי זו הייתי אני שעדיין לא שמתי לב שאני מדברת לעצמי ושאף אחד לא קורא כאן כבר יותר? וזה אומר כמה דברים על המילים שיוצאות לי מהפה], והבדידות הזאת שחוזרת כל פעם, בכל מקם, שאני אף פעם אף פעם אף פעם לא מצליחה להיות עצמי ותמיד שדברים נגמרים ואני חושבת- יכולתי להיות יותר, יכולתי להכיר יותר, יכולתי להזכר לא לגמרי בסוף לתת את עצמי עד הסוף מבלי להתבכיין ולהכיר אנשים ולהיות נחמדה והרבה פחות מגושמת? אבל כמו תמיד אני סגורה כזאת כמו קובייה- אני באמת יפה ומלאת חן מבפנים, נראה לי לפחות, זה מה שהיו אומרים לי פעם, אבל אם אני אקום ואנסה לזוז לאנשהו אני פשוט אתגלגל במרובעות מגושמת כזאת של קוביה בכל המדרגות. אלוהים זה הדימוי שעולה לי בראש.

וחשבתי שנמאס לי כבר תמיד להעלות את זה, ולא משנה איפה אני בחיים אז זה תמיד אותו דבר, וכמה שאני מנסה להעמיד פנים שאני מקסימה ונורמלית (או לנסות להוכיח את זה לאנשים כל הזמן) אני תמיד אגיד את הדבר הלא נכון בזמן הלא נכון, בטיקים נוראים כאלו של אי-קשירות ומגושמות חברתית מזעזעת, וזה תמיד זה וזה תמיד חוזר- "תמיד אני נופלת בדיוק באותה הנקודה". ונמאס לי להתעסק בזה כבר ואולי אין טעם לקום ולנסות שוב ולהפיח תקווה בעתיד אחר, כי הנה, אני עוד שניה בת 19 ונערה מתבגרת אני כבר לא, וכל מה שייחלתי בלב שייעלם- כל הכשל הזה בלהיות נורמלית, ושכל פעם שיש דברים שהם כאלו טריוויאליים שכולם יודעים- כמו להיות נחמד ולהגיד שלום ולהתראות ולהתחבק ולהכיר אנשים חדשים ולנהל שיחה קולחת בלי להיות כל הזמן בלחץ על מה יהיה הדבר הבא שאני אגיד, ולא יודעת, כאילו יש דברים שכולם יודעים בכזאת טבעיות, ורק אני כהרגלי פספסתי את השיעור. וכל מה שייחלתי עם השנים שייעלם, ולא אכפת לי מה הוא ייקח בדרך לעצמו: שייקח את המילים, שייקח את הדברים שרק אני יודעת ולא מעניינים אף אחד, שייקח את כל התובנות- רק תן לי להיות נורמלית, להכיר חברים, להתנהג כאחד האדם, ולא כאחד האדם מוגבל חברתית

והנה-אני לא כותבת, לא אומרת, לא יודעת יותר מידי (או: גיליתי אנשים שיודעים יותר) וגם העולם לא קורץ לי יותר כמו פעם. ואיך אני עם אנשים אחרים? כמו גוש בגרון שיש לפני שבוכים. כמו זאת שבכל פעם שהיא יוצאת מהחדר עדיין נתקעת בכולם. איך אמרה כרמל "שעיר לעזאזל" של מודל היהלום. ולא בציניות.

ואולי אין טעם לנסות, והתחלתי להרהר כמו תמיד על מה יקרה אחרכך. נניח אם אני אחליט שאני לא יכולה יותר לסבול את עצמי ובאיזה התקף עצב/ים נוראי כזה אני פשוט אחדול את עצמי ודי. ומי יכאב על ההחמצה ומי על זה שהוא יכל לעשות אחרת ובחר שלא. ומי יעיז להיות בשוק. ומי יאשים את עצמו ומי יחשוב שהוא דווקא ממש העריך אותי ומי יחשוב שהוא היה ממש צריך להעריך אותו, ומי יהיה מספיק אמיץ להגיד שהייתי פשוט ילדה מוזרה ואלוהים יודע מה היה הקטע שלי.

אבל תמיד הקלישאה הזאת שאולי יהיה יותר טוב מנוונת אותי, אז מחיתי את הדמעות וניסיתי לישון.

אחרי זה כשהגענו והלכתי להחליף לסוודר והלכתי לרגע לשירותים לראות כמה לא מושכת אני במדים ובשומן צבאי, הורדתי את הנשק ופתאום קלטתי שקודם כתבתי על איזה מוות רחוק ובעצם כל הזמן הזה כלכך לא נוח לי, חצי בגלל עצמי וחצי בגלל הפאקינג נשק הזה שתקוע לי בין הרגליים למושב. שאני מייחלת לאיזה משהו וכל הזמן הזה זה נמצא מתחת לאף שלי. וזה אפילו לא זעזע אותי יותר מידי.

אתמול היה היום שצהל מגנה בו משחקים בנשק ובחיי אדם, AKA התאבדויות. הרס"פ סיפר לנו שבין 6-9 חיילים מאיימים להתאבד כל שבוע, תקע בנו מבט משמעותי, וחזר לרדות בנו ולתת לנו להרגיש כלכך חרא עם עצמנו.

אני עייפה יותר מידי ואני באמת חייבת לישון אם אני לא רוצה לקום ב12 בלילה ולשנוא את עצמי (וזה כלכך יקרה)

אל תדאגו (אני מדברת אל עצמי?), אני פחדנית מידי.

לילהטוב.

עריכה שניה: אני חייבת לשלוט ברגשות שלי לפעמים. אסור לי לשכוח שאני גם ממש אוהבת לחיות, ושממש לא בא לי למות בקרוב (במיוחד לא אחרי כתיבת שורות אלו, כי זה לא כזה קשה למות ביום שישי גשום בערב בימים אלו, ואז כולם ינשכו שפתיים על האירוניה, אז בואו נקווה שגם זה לא יקרה. במיוחד אחרי שאמרתי את זה)