רע לי בבצפר, כלכך רע לי. היום מילאתי חצי מחברת במתמטיקה בלופים של 'אני רוצה שהשנה הזאת תגמר, אני רוצה שהשנה הזאת תגמר', שוב ושוב, וזה רק היום השני.

אני כלכך לבד, אני כלכך מרגישה לא קשורה לכלום, אני כלכך חסרת מסגרת. רע לי בבצפר, שאיכשהו חיכיתי אליו, לחברים אמרתי, ואני לא מבינה למה, למי. אני מסתובבת בבצפר והולכת שוב ושוב לבדוק איפה אני לומדת בבקרים, אני יודעת את זה כבר בעלפה, אבל זה עדיף על להסתובב ממקום למקום בלי ללכת לאף אחד.

אני מרגישה שאין לי אף אחד, כלכך לבד. לא נהנית מכלום, באמת שמכלום. באמת שרע לי.

רע לי לבוא להסעות בבוקר, רע לי להגיע לבצפר ולדעת שאין לי את מי לפגוש, לא שלא ניסיתי, אבל לא מצאתי אף אחד, אף אחד לא מצא אותי. שיעור ראשון, לא קשורה. שיעור שני, לבד. מתמטיקה, כן, אפילו לא מרוכזת בחומר, נמצאת בכיתה הזאת ומרגישה טיפשה, שמדברים אליי כלכך לאט, שמסבירים כל דבר לפרטי פרטים שמובנים מאליו, לפחות לי. שאני מסיימת תרגיל אחרי 2 דקות ואז מחכה עוד חצי שעה לכיתה.

ואם זה לא מספיק, הזונה ירדה מ5, ישבה מאחורי. רציתי למות. לא יודעת אפילו למה אני שונאת אותה כלכך הרבה.

(רוצה לעלות ל5, אבל איך?)

מתמטיקה מיותר. ואז הפסקה, ואני יושבת בצד, או לא זוכרת מה, או סתם, נמצאת שם, ושוב שמנה.

ואני יודעת שאני לא, אני לא שמנה, לא שוקלת 100 קילו או אפילו קרוב, ואני יודעת שאני צריכה להפסיק עם זה.

אבל אני עדיין מזעזעת, ואני עדיין חסרת צורה, ואני עדיין לא משהו שנעים להסתכל עליו. במיוחד היום, עם חולצה קרועה שכזאת בדרך כלל אמורה להסתיר, והרגשתי  הכי לא מוגדרת, יותר שמנה מבדרך כלל.

ואני לא מבינה איך פתאום כולם נהיו לי כאלו כוסיות בשכבה, או לפחות פרופורציונליות, ורק אני לא.

והפרצוף שלי מתקשה, לא משנה אם ארזה או לא אני אשאר מכוערת. הלסת מתחילה להיות כבדה לי, לא מחייכת יותר, לא מסוגלת, אין על מה, האף שם, סולד מכשתמיד, עכברי שכזה, חזירי, העיניים קטנטנות, השיניים בולטות, הכל מזעזע. ואם זה לא מספיק, למרות שאני יודעת שהמקום ריק משיערות, אני מרגישה גם משופמת. אפילו שאין כלום, כי די, בדקתי, הורדתי כל שערית קטנה שיש לי באיזור, ואני מרגישה שאיכשהו הוא עדיין יותר כהה, אפילו אני לא אתפלא אם השתזפתי רק שם, וככה זה נראה, כמה מתאים לי.

הלכתי לדבר עם החונך שלי לשעבר, להגיד לו שלא כיף לי, אפילו לא ברצינות. הוא נפנף אותי אחרי שנייה.

שיחת גדנ"ע. היה מסריח. לא השיחה, המקום, ישבתי ליד מישהו שכנראה לא קרא את הוראות השימוש של הדאורדורנט ("השתמשו בו").

נראה שבגדנ"ע (יום ראשון) הולך להיות חרא, וזה כל הכיף בזה, כי בחרא מגבשים. ואני מפחדת שאני לא אצליח להתגבש בכלל, במיוחד שאני יודעת שהולכים לחלק אותנו לקבוצות, איכשהו, ואני לא בדיוק מצליחה להסתדר עם השכבה שלי כבר עכשיו, נו.

הפסקה. מתישבת, אני מרגישה שכולם הולכים באותו רגע, אפילו שאני יודעת שזה לא נכון. אנשים שפעם היו איתי, ברחו למקומות אחרים, חברים אחרים, טוב להם. רק אני פה בחרא.

מגעיל לי, חרא לי, אני כבר רוצה שהשנה תסתיים והיא לא התחילה.

אין לי שום מסגרת שטוב לי בה.

מסריח לי בבצפר.

מסריח לי בתנועה.

מסריח לי בבית.

בגיטרה לא נגעתי המון זמן, וזה כבר פחות ופחות נוגע אליי, הפסקתי לצלם, הפסקתי לכתוב. אלוהים יודע למה.

רע לי.

(אני רוצה ללמוד קולנוע, אני רוצה ללמוד קולנוע כלכך. אני חושבת שזה מה שיציל לי את השנה הזאתי, אם בכלל)

חזרתי הביתה, לבד באוטובוס. אין לי עם מי אפילו להיות.

שתי דמעות לשם, וגם בדרך הביתה. מה אכפת לי, דלא רואים אותך אתה יכול לבכות.

ערסים צועקים עלי כשאני הולכת הביתה. איזה כיתה את? י"א. שמעת על המועדון פה, יש מסיבה מחר. לא מעניין אותי, ממשיכה ללכת. בואי הנה, בואי יא כונפה, יא מכוערת. אפילו לא ערסים, סתם כמה י"בניקים שמעשנים אצלנו בגן.

אפילו לא מגיע להם התואר י"בניקים. אני כלכך מתגעגעת.

באמת שנמאס לי מהחיים האלו, שלי לפחות. אני לא רואה את עצמי גומרת שנה בקצב הזה, או חודש, או משהו.

מסיטה את השיער, שלא יראו לי את הפנים (מכוערתמכוערת? חסרת צורה?) בוכה קצת. בבית בוכה עוד קצת, בשקט בשקט, בלי שאף אחד ישמע, יראה. התפרקויות שקטות כאלו, רעידות, מנסה בלי קול.

ואני לא רוצה ללמוד השנה, ואני לא רוצה להגיע לבצפר ואני רוצה פתאום לסיים עם זה כבר ולסיים עם י"ב, ודי, כמה אפשר. ולא רוצה להדריך השנה, ואפילו לא התחלתי, ולא איתה גם. לא רוצה. היום היינו בגיוסים והיא היתה כזאת, כזאת לא.. פשוט לא. אם היא תדריך איתי לא יהיה לנו אפילו חניך אחד, אני לא מבינה איך נתנו לה להדריך ח'. או לי.

נמאס לי ורע לי ואני מתגעגעת לכלכך הרבה ואני לבד ואני שונאת את עצמי, והכל ביחד, הכל אני.

ואני רוצה חבר. לא כזה שמנשק, כזה שנמצא שם. חבר, חברה, ידיד, מישהו. מישהו שאני אוכל להתפרק עליו, אליו, לבכות עליו. אפילו שלא יגיד כלום.

(הרי אני יודעת שהוא ישקר)

אלטרנטיבה, מקום ליפול בו. אני רוצה, אני לבד, אני מפחדת, אני לא רוצה.

אני לא רוצה כלום.

אני רוצה משהו אחר.