כולם לובשי מדים, אני חושבת. כל אחד בתורו עומד מולי, בעוד השלושה בערך מאחורה, ומתחיל לצחוק. אם זה ממשהו שאני אומרת, אם זה מכלום, אם זה מסתם. ארבעה אנשים, אני לא זוכרת את כולם, בדיוק בדיוק רק שניים, זה ושכולם היו אנשים שמאיימים עלי, על הבטחון העצמי שלי, שאני מרגישה פחותה מידי לידם. ולאט לאט עם הצחוק הפנים שלהם מתחילים להתעוות, ולהתעוות, להראות חזיריים יותר ויותר, להמתח, להתכער, והם צוחקים וצוחקים וממשיכים לצחוק, ואני מתכווצת במקום שלי חסרת אונים ובוכה להם שדי, למה הם עושים את זה, די, די, שיפסיקו כבר, שיפסיקו. אבל התהליך נמשך, אחד אחרי השני הם באים בתורם, וצוחקים, ומתחזרים ומתעוותים והקול שלהם נמתח ונהיה דק ומצמרר, עד שאחד גומר והשני מחליף אותו, עם אותו תהליך בדיוק. ואני חסרת שליטה, חסרת אונים, ובוכה, ומכווצת.

ואז התעוררתי, היה לילה, ואני הייתי באוהל שלי במיטה המזוגזגת, עם עוד ארבע בנות אחרות, תוהה לגבי מה השעה וכמה אמצע הלילה וכמה רע אני מרגישה ושאני לא רוצה להרדם לעולם.

ואז חזרתי לישון."

"ואמרת שהם לבשו מדים?"

"כן, אני חושבת"

"תגידי, בדוגרי, את נהנית כאן?"

"לא"

"לא?"

"לא כלכך"

"ואיך את מרגישה עם הצוות שלך?"

"אני לא התחברתי אליהם בכלל. אני די שונאת אותם, לא יודעת, אני מרגישה רע לידם"

"אהא. אני יכולה לשאול שאלה לא קשורה?"

"נו"

"אם את לא נהנית, למה לא הלכת הביתה?"

אני מושכת בגבות בייאוש. מה לעשות, אני לא עושה כאלו דברים.

והיא מושכת בכתפיים ומתחילה בפירוש, אפילו שאני כבר יודעת מה הוא אומר, יודעת יותר מידי טוב. את החוסר שליטה והחוסר בטחון העצמי, וההרגשה, הידיעה שכולם צוחקים עלי, ואני כזאת קטנה ולא משנה מה אני אעשה אי אפשר יהיה להפסיק את זה, את היחס הזה, את הצחוק שאני יודעת ששם. והמדים זה הגדנ"ע, והחזיריות, החזיריות זה מראה, זו אני.

ורק הפנים שלה נחקקים לי בראש, צוחקת, מעוותת, מחניקה נחירות דקות בין צחוק למשנהו, כאילו אלפי עכברים שמאושרים, עכברושים, שמצאו אוצר, בשר אדם שיכלכל אותם לשבוע הקרוב, ולי אין מה לעשות בנידון מלבד להאכיל רבבות פיות, רבבות רעבים.

ומזה אי אפשר להתעורר.

חזרתי משבוע של גדנע, לפני שלוש שעות בערך. היה ככה. נורא נהניתי מהחלקים של הצבא. ללבוש מדים (במיוחד המכנסיים, שהם נוחות נורא. החולצה קצת פחות, במיוחד שצריך להכניס אותה למכנס וזה סיוט), לצאת לשטח, לישון קצת ובתנאים שהם לא כמו הבית, אבל הם יחסית ממש טובים, לאכול מסודר, עם כולם, הבחירה שלי, לרוץ, להכנס למשמעת של צבא, לצאת לשטח, לזחול על אבנים זחילה שתחורר אותי ותגרום לי כאלו כאבים, אפילו סימן כחול בצורת לב שמעלה הירך, אבל סיפוק מטורף, ולרדת לפזצט"א, ולהיות היחידה שיודעת את הראשי תיבות המלאים של זה (פול, זחל, צפה טווח אש), ולראות את כולם עם מדים ולחכות לשעת ת"ש ולעמוד בהקשב, ולקשור את האוהלים ולהגדיר את הקשירה ככיפית (ואפילו לקבל הוכרה מאנשים ש'איזה יופי שיש פה כאלו חברה של צופים' 'נוער עובד') ואפילו ממצב 2 (היכון לשכיבות שמיכה) נהניתי בשלב מסוים, במיוחד זה שהצלחתי להחזיק את עצמי בו.

אבל לא נהניתי מהצוות. מהאנשים שלא תמיד שמו לב שאני שם, במיוחד לקראת הסוף שכבר הפסקתי כמעט לדבר ולהיות נוכחת, שכבר ככה לא החשיבו אותי בפנים, שבכלל לא התחברתי אליהם. מהילדים שהיו איתי פעם פעם בכיתה, ממש פעם, בכיתה ה', בכיתה ו'. בהתחלה שום דבר, יחס רגיל, קר, מי זוכר, אבל כשדיסטנס מתחיל להפשיר וכולם מתחילים להתגבש גם הנימה המזלזלת יוצאת לפני השטח, במיוחד בקול של ההוא שלעולם אני לא אסלח לו, ולעולם אני לא אוכל להסתכל עליו בצורה אחרת מאשר נאצי, נאצי מטומטם, שלפי הקול המלגלג שלו כנראה לא השתנה לעולם.

ואז שציוותו אותנו לצוות אחר, שהיו בו מלאי של פרחות וערסים, ואנשים שלא, אבל היו איתי גם אז בכיתה. אני יכולה לספור אולי 7 או 8 מתוך 40, אולי יותר, ועוד כמה שמתחברים איתם ואני במקום אחר.

וצריך לחכות במקום מסוים כמה דקות, ואסור לזוז, והם כולם ביחד, ואני שמה לעצמי כובע על הראש ועושה את עצמי נרדמת, מסתכלת על השמיים מהחורים שיש בו (מסיבה ממש לא ידועה. שהשיער ינשום?) ומיואשת, לא יכולה כבר לטוות את הקורים האלו, האנושיים, ומתבודדת בצד, ומחכה שהדקות יגמרו, ויעבור, ואז צריך להסתדר בחית (ח'? ח? ר? ו?) שבה אף פעם אין לי מקום, ואני מבקשת מאנשים לזוז קצת והם מתעלמים, כאילו לא שמעו, עד שזה נהיה יותר ויותר מוגזם שאני מדברת לאנשים ואני כאילו לא שם, כאילו אי פעם הייתי קיימת.

והכל מתפוצץ ביום שלפני האחרון, בשיעור שאחרי הארוחת צהריים שאחרי ההפסקה שלא הפסקתי בה כלום חוץ מלשכב במיטה ולהרגיש כמו מתה, ואז להגיע ושכולם מחכים עוד רגע למפקדת אני מנמיכה ראש מתחת לכובע, ומרגישה דמעה מתקרבת, ומקללת בלב, וכשמישהי שואלת לשניה מה קרה אני נעמדת על הרגליים והולכת לחפש את המפקדת, וכל הדמעות מתפרצות החוצה, וחונקות לי את הגרון ומייבשות את שדה הראייה, ואני בקושי מוצאת את המפקדת, ולא מצליחה להגיד כלום חוץ מ"בבב, בבה, בבווהבובה", באותה מידה קוף אוטיסט יכל להעביר מסר יותר טוב במקומי, והיא מבקשת להפסיק לבכות, ואני שונאת את עצמי על גילוי הרגשות, ולוקחת את עצמי לחובשת כי לא מרגישה טוב, ובורחת החוצה, שאף אחד לא יראה, אסור לבכות, אסור לבכות, אסור לבכות, בפומבי בכלל, ובורחת לאוהל, ומגיעה לצד השני של הבסיס (עד שזיהיתי, כל האוהלים נראים אותו דבר. הערה לעצמי: לא לרוץ יותר בזמן בכי, אתה לא יודע למה תגיע או את התיק של מי אתה פותח), ועד שכבר מגיעה לאוהל, בוכה שם שעה, שעה, בלי להפסיק, ואז מוצאת מחברת ומתחילה לכתוב תסריט, של החיים שלי. ילדה יושבת עם מישהו ומציירת לו ילדים על היד, וילדה מדברת בטלפון, וילדה הולכת לאיבוד, וילדה, ואני, והבכי מתייבש, והם לא חוזרים, והולכת, וחוזרת, ואיכשהו מגיעה להתקלח, ואפילו שמה מגבת על הראש, ומרגישה חדשה, ואחרת, ומחפשת אותם ומוצאת ו.. מרגישה יותר טוב. הרבה יותר טוב.

(במיוחד ש4 אנשים באותו יום אמרו לי שהשיער שלי יפה. שתיים שביקשו קצת, ואחת ששאלה אותי אם יש לי קרם לשיער ואמרתי לה שאני לא משתמשת והיא פעורת עיניים 'וזה יופי כזה?'. וכמה שזה שטחי זה עשה לי הרגשה הרבה הרבה הרבה יותר טובה אחרכך. גם כשסיפרתי את זה למישהי אחרי זה היא אמרה שזה הגיוני כי זה נקודה יותר חזקה אצלי, השיער, וזה נכון כי אני דווקא כן די אוהבת אותו. אני חושבת שהוא, במקום מסום נורא משקף אותי. בחוסר אחידות שלו, שאי אפשר לצפות אותו. שהוא קצת חלק בהתחלה, אבל קצת, ומתולתל, והמון גלים ולפעמים בקבוקים, לפעמים אחד או שניים לפעמים הרבה יותר, וארוך, ארוך ארוך, עד סוף הגב, וסמיך, ועבה, ולפעמים חום וקצת שרוף בצוות, ובאמצע, ולפעמים אדמדם כשמתחשק לו, למרות שצבעתי לפני יותר מחצי שנה, 8 חודשים אפילו, ולא אחיד, ומיוחד, ואני. הכי אני שיכול להיות. והוא גם נראה טוב, והוא מתאים לי, והוא מסתיר אותי כשאני רוצה, והוא עוזר לי להתחבא והוא עוזר לי להתבלט, והוא לא כזה נורא. ותמיד כיף ללעוס אותו כשמתחשק. עד כאן 60 שניות על השיער שלי, 60 שניות זוז)

אני חושבת שאני בוחרת לא לספר את הסיפור המדויק של מה שקרה בגדנ"ע, חוץ מההתמוטטות הקלה של מקודם. יכולתי לספר, אפילו תכננתי בראש איך אני מתארת במדויק כלכך הרבה דברים, אפילו תיאורים היו לי בראש, קצת מתנשאים, אבל מה כבר אפשר לצפות כששמים אותי למשל, בין שני אנשים, אחד ואחת, שמנמנים שכאלו, יורדים אחד על השני בעזרת קריאות "י'ודלה י'ודלה" כאילו יש אנשים שאסקימו לימון ממשיך להצחיק אותם אחרי או בזמן כיתה ו'. בדיוק, מהשניה שהרס"פ מניח עלי עיניים כחולות, ממספר אותי כ10 (נראה לי) ובוחר לי את הצוות איתו אני תקועה ב5 ימים הקרובים, דרך סיטואציות משעשעות כאלו ואחרות (מדברת בטלפון עם מישהו, ועולה לשבת על אחת הגבעות, משחקת עם אבנים. בבוקר אני מגלה שהאבנים האלו היו מסודרת בתור השם של הפלוגה שלנו, ובבוקר המפקדים לא הבינו איך זה התפרק בלילה), ועד סיטואציות שיכולות להרוג אנשים שיש בהם איפשהו בגוף טיפת ציניות.

(שיעור על מכלול הנשק, יושבים במעגל בשקט בחושך, כל אחד מקבל מכלול של נשק וצמר גפן ואומר מה זה מזכיר לו, ואיכשהו כל הדברים זה 'המכלול נותן לי הרגשה של קור/ חדות/ רצח/ שנאה/ קושי/דם לעומת הצמר גפן שנותן לי הרגשה של חמימות/ רכות/ אויריריות/ חיטוי/ ריפוי/ אהבה וכד'ו, ואפילו אחת שחידשה ואמרה 'המכלול הוא גם קר וגם קשה, לעומת הצמר גפן שהוא גם חמים וגם רך!!!', ורק לי בריפיט בראש 'זה צמר גפן, זה מכלול, עם הצמר גפן מנקים את המכלול!!!!! מה זה, היגיון, לא שמעתם?)

(או אפילו, יותר טוב. נכון יש את התמונה של החייל מכוון נשק על ילד ערבי שזורק עליו אבנים? מה היינו עושים במקום החייל. תגובות מעניינות. נירה לו ביד, נירה לא ברגל, הוא ערבי, מה הוא במילא צריך איברים, נהרוג אותו, עדיף עכשיו מאשר שהוא יהיה שאהיד וגדול, בל נשכח שאבן זה גם דבר מסוכן ואולי הוא ילד קטן אבל אבן יכולה להיות מסוכנת בדיוק כמו רובה, המפקדת [לא, סתומה, אם היא היתה את לא חושבת שלארה"ב לא היה כבר את כל הסטים החדשים של האבנים האלו?], ושאר יציאות של ילדים שבהחלט צריכים להתגייס ליחידה הזאת ששולחת אנשים להיות במטווחים של הM16, לתלות על עצמם מטרות ולחכות [והיי, זה לא באמת משנה, זה אפילו חסכני לצה"ל כי עם קרטון אפשר לעשות עוד דברים, ואיתם אהה, לא], אבל גולת הכותרת זה לילדה שאמרה שהיא תנסה לפנות להגיון של הערבי הקטן ותבקש ממנו בנימוס להוריד את האבן כי זה לא נעים לה. אבן, מה? על מה את מדברת? אה, סליחה החיילת, חשבתי שזרקתי עלייך תחתונים, את פשוט כלכך דומה לנינט, סליחה. כמה צחקתי בגלל זה..).

אז למה העדפתי שלא, ובכל זאת סיפרתי חצי עכשיו?

כי יש בערך עשרת אלפים איש בישרא בלוג, אני מניחה שיש פה די הרבה שאיתי בשכבה. אני מניחה שיש סיכויים גדולים שיעלו שזו אני פה, וזה סבבה, אבל בתור אחת שמכירה את עצמי (היי, זה הגיוני! אולי כי אני חיה פה רוב היום) אני הולכת לרדת על העולם 24/7 ואם מישהו ימצא את זה ויפנה את זה לבנאדם שיצא טיפש נורא ("תקשיב לי יא חתיכת גוש קטן, אל תתעסק איתי, שמעת? באמת, אתה תקבל מכות" "הופה, wwf?" "מה קרה, אתה יודע אותיות באנגלית? נהדר. מה עם לקרוא אותם, כן? או בכלל?" ואם הוא היה ממשיך עוד קצת היה גם מקבל עוד הטפה עוד שתיים של לך תתעסק עם חברים בגודל שלך, ה1.40ניק הקטן, דרדסים או משהו. ושוב, גובה, לא רוחב. אבל למזלו, הוא מלמל משהו על האף שלי וברח, ויותר שום מילה. חבל, רציתי להוציא על עצבים על איזה פרחה, אבל עדיין), והוא, אותו בנאדם פגוע, יפיץ את זה לחצי שכבה ואיכשהו הם יקבלו את הרעיון של להדפיס את הבלוג שלי ולחלק לבצפר לכל הבא ביד. לא נחמד, לא נחמד בכלל.

ואיך שכחתי!!!..

יריתי! יריתי! בM16! אמיתי! עם כדורים והכל.

פגעתי? אה, לא כלכך. 2, בעקרון מתוך 11 אבל ספרתי 8 יריות, אבל עדיין, גם 25% זה לא משהו, במיוחד למי שלפי אנשים מסוימים יכולה להיות בכיף רוצחת שכירה. חפיף, פעם הבאה מתאמנים על אנשים.

וכמה שזה נשמע רע, היה לי כיף. ממש כיף. במיוחד בבין לבין, לדבר עם זאתי ועם זה, ופה ושם, ובנסיעה הביתה שהיה יותר כיף מהגדנ"ע כולו. רע, אבל נכון, וממש נהניתי.

שיט, עדיין לא התקלחתי.

(אבל ירדתי קילו וחצי, אבל נראה לי שהעליתי אותם מאז שחזרתי הביתה)

לילהטוב.

(ודבר אחרון- דיברתי עם האקס. פעמיים או שלוש בשבוע הזה. כנראה נפגש מחר. בנקודה מסוימת הייתי יותר צריכה את זה, אני לא חושבת שאני עושה את זה מהסיבה הנכונה. הוא נשמע נלהב, אני אלבש את החצאית החדשה, שחורה, יפה שכזאת. רק איפה נפגש)

שנו צמוד. (sleep tight?)

אה, והסתכלתי במראה עכשיו. ואני נראית, מ-ז-ה מכוערת. אפילו יותר מבדרך כלל.