"יש אנשים שאינם יכולים להיות במקום הזה- צהוב להם מידי, שקט שאפשר להשתגע. יש אנשים שגדול עליהם המדבר הזה, אנשים נבהלים שהם שומעים את הכוכבים בלילות. אבל יש אנשים שנדבקים לשקט הזה ואינם יכולים לשוב ולהפרד ממנו-אלה יישארו כאן"

'אל תקריאי לי שלטים מזדיינים משדה-בוקר!'

'הם לא מזדיינים, הם עושים אהבה'

 בפעם האחרונה שכתבתי היתה 2007. בכלל עדיין לא הייתי בת 19 אז לפי הנהלים. חזרתי מאז הביתה אבל הכל אז היה התרגשויות יומולדת (היה מצויין. גם בבסיס, גם המסיבת הפתעה שהמורות חיילות ארגנו לי בדירה בלעדיי, גם כשיצאנו כל הגרעין למקס ברנר הממותג והממותק, גם הכל), והיה הכל לחוץ בדברים ולסדר תיק לשבועיים+תרגיל סוף.

פיקדתי על ילדים בני 17 והיה לא נורא בכלל. מי היה מאמין שיכולה להיות לי כלכך הרבה עוצמה בידיים, והם באמת באמת יקשיבו לי, ואפילו תהיה לי מילה (ועוד וואחד מילה. חלקם חשבו אפילו שאני סמלת. אפילו רב"ט אין לי עוד). עכשיו רק חסר לי גם לדעת על מה אני מדברת, להסגר על עמי ודמותי כמפקדת, ולהבין לאן אני מובילה אותם כשהם ב2 טורים מאחוריי. ולא רק משמעת.

עוד 5 ימים מסתיים הקורס, וזה כלכך מוזר. 3 חודשים, גאד, מי היה מאמין. זה נשמע לי כלכך ארוך פעם, ביום הראשון כשקיבלנו את המחברת (החלפתי פעמיים מאז) והיהכתוב 4.11.07-17.11.08, ואנחנו כזה "שיטף הוקרס הזה נגמר בשנה הבאה", והנה זה נגמר. ואני כלכך אתגעגע להרבה. זה ממש מוזר, חוויה צבאית טובה שכזאת. ביום חמישי טקס סיום ושרוך ורב"ט וכאלה (מה רב"ט?! אפילו לא 4 חודשים בצבא!)

בכלל רצות לי מלא מחשבות בראש כל הזמן, אבל דווקא פה לא בא לי לכתוב אותם. אולי אחרכך, לא עכשיו. בעזרת השם בקרוב תהיה רגילה (ראשון הבא דווקא יהיו לי 4 חודשים בצבא) ואז יהיה זמן לסדר את הכל. בנתיים, הס. ונעבור לויקיפדיה