(פרולוג)
"לפני הקטע שהיה לך עם זאתי, באותו ערב, מה זה היה אמור להביע?"
"עם זאתי?"
"לא, לפני"
"לפני?... אה, הבנתי"
"זה היה אמור להביע משהו? היה בזה משהו?"
שותק שניה. "אישי מידי"
"את מבינה, בערך באותה תקופה נורא הערכתי אותך, נורא. גם עכשיו והכל"
"כן"
"היית אצלי כמה... כמה רמות מעל.. מעל כולם. הפכת להיות אצלי, מן מושג שכזה. ואת מבינה, התחלתי לרצות."
שתיקה קלה.
"וואי, אה.. תודה. אני באמת שלא יודעת מה להגיד"
"כן, נו, המחמאות האלו שלא נעים לך, אז 'נו, זה"
"לא. גם והכל, אבל אני פשוט... וואו. אני לא רגילה"
"נו.."
"לא, אף פעם לא אמרו לי משהו כזה. או משהו בסגנון. באמת"
"באמת? את לא רצינית"
"באמת"
"תקשיבי לי שניה, את מדהימה. באמת. ויש בך כלכך הרבה"
"פוטנציאל, הא? לא ממומש שכזה?"
"כן, הא? אומרים את זה לאמא של תלמיד בכיתה ג' והיא כזה 'שיט.."
"אומרים את זה למי שממש אבל ממש טיפש ואין מה להגיד לו"
"לא, נו, תקשיבי שניה, באמת. את יכולה לעשות משהו. את תעשי משהו, יום אחד"
"לטובה או לרעה?"
"אה.. את תעשי משהו. אבל באמת. אני מאמין בך, אני חושב שאת מדהימה, באמת. תאמיני בעצמך ותוכלי להגיע עם זה, רחוק נורא. אל תשכחי את זה"
ואז חיבוק.
(ואני נאספת)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
