נתחיל בדגים.

לפני כשנה, כשהייתי בכיתה.. ט' נראה לי, אני וחברה די טובה שלי ניהלנו דיון, דבר שאנחנו עושות מידי פעם, ואז היה מרכז ההווי והתרבות של החברות שלנו (היום יש אלכוהול?), הפעם על סעד ורווחה. (עלוב? לא כשאתה בנוער העובד)

בכל מקרה, היא מדברת ומדברת ואז, כדי להסביר משהו בנושא הרווחה, היא רצתה להגיד את המשפט 'אל תתן למישהו דג, למד אותו לדוג" (או לחילופין: "אם תתן למישהו דג, יהיה לו דג. אם תתן למישהו חכה- יהיו לו הרבה דגים")

בכל מקרה, היא פותחת "אם תתן למישהו דג... יהיה לו דג!", ואז, לשניה, היא עצרה ובהתה באוויר, כי היא שכחה את ההמשך.

שעות צחקנו על זה, שעות. כמובן, שתי בנות 15 (נו, 14וחצי במקרה שלי, דאז) שדיברו ודיברו ואז שכחו פתגמים מכיהת ג'.

ואז נזכרנו כל פעם בבדיחה הזאת, וצחקנו, במשך הרבה זמן אחרי זה.

מי שישים לב ויסתכל למעלה יראה שהמספר של הבלוג הזה הוא 2578. ארבע ספרות בלבד, ומאוד נמוכות. והיום יש 59 אלף משהו. לא מפחיד?

לפיכך, אני מחזיקה את הבלוג הזה הרבה זמן. הרבה מאוד זמן. לפני שנה וחצי, היה לי בלוג (למעשה, אני חוגגת שנתיים בתחילת דצמבר, סמנו ביומנכם וצאו לרחובות במחולות). ככה שיום אחד כשהייתי על המחשב ונזכרתי במקרה וצחקתי (כן, לבד, אני עלובה) עלה בי רעיון מטורף לשים את המשפט הזה בלמעלה של הבלוג.

שמתי, התלהבתי, עוד כמה התלהבו, היה סבבי בבי (הרבה יותר נחמד מהמשפט הדכאוני משהו על עננים וחניקת אנשים ועוד כמה דברים שיפלילו את הזהות השניה שלי כג'ק המרטש וזה), אפילו היה סיפור שמישהי שמה אותו בכותרת, ואז שמה לי זכויות יוצרים, אקווריום משהו, לא משנה, הכל בא על מקומו בשלום.

(פיסטוק, זוכר?)

בכל מקרה, מאז הזה התחלף לכמה פעמים. פעם שורה של פינק פלויד (היה חורף, והייתי מדוכאת), פעם הברקה של גארפילד, פעם אפילו שיניתי את זה ל'אם תתן למישהו דג, מה זה אומר על האישיות שלך?', כי אחרי שכבר התחלתי להאמין במשפט הראשון שהיה הקאלט שלי, והתחלתי לנתח אותו, ואת הצורת חיים על פיו, חשבתי שלא דווקא מהאנשים שרואים כל דבר איך שהוא, ומנתח יותר מידי, ובכל אופן לא קשור עכשיו, דייידידידידי!!! (מה, מאיפה זה בא)

מי שראה את הפוסט למטה, פתאום אני מוצאת כפתור של זה, פתאום אומרים לי שלא אני המצאתי את זה בכלל.

כך נפלו גיבורים.

(נו, שמישהו יגיד לאקווריום החדש, או אפילו לידיעות אחרונות אם בא לכם. בבקשה,א ני צריכה כוח אדם, שביתה, נכנס בביבי, רק בואו)

אגב ביבי, היתה לנו היום פעולה, ודיברנו באיזה הקשר על התוכנית הכלכלית על כמה שאנחנו שונאים אותה ואת הקפיטליזם ותרבות הצריכה, וכל מיני דברים שמצופים לנוערעובדניקים שכמותינו.

(אנדקדוטה: סמינר בתל אביב, סיור בשנקין, ואנשים צועקים לנו "לכו, יא קומוניסטים, אתם הורסים את שנקין")

ואז מישהו אמר "אה, אז אולי אני פשוט אקום ואירה בביבי כי הדיעות שלו מעצבנות אותי"[

"אה, ואז יהיה עצרת לביבי כל שנה!"

"פסטיביבי?"

ואז עלתה לי בראש המחשבה ש'אוי, בטח הערבים יחשבו שזה פסטיבל השתן או משהו', ואז קלטתי מה חשבתי, אז לא אמרתי אותה בקול כי כבר יצאתי מספיק סתומה באותו יום.

אני חולה, ממש. על סף מוות, בבקשה תצילו אותי.

סתם, לא, אבל כנראה חטפתי משהו בשדה בוקר, ואני לא מדברת על המפקד. אני כולי כאובה וכואבת (סתומה, זה אותו דבר), האף שלי נוזל ברמות, כואב לי הגרון כאילו נוער מולדת החליט להקים שם מאחז לא חוקי ולקבל על זה פיצויים, וכל תזוזה שלי אני מרגישה כאילו, הופ, אני מתפרקת.

הלכתי שתי רחובות היום, בישוב קטן שכזה, והרגשתי כאילו זה היה המאמץ הגופני הכי קשה שעשיתי אי פעם. וזה עוד שלפני יומיים עשו לנו תרגול עמידה בזמנים, לעשות ח' במרחקים של 15 מטר אחת מהשניה ב10 שניות, 4-5 פעמים ברצף.

וזה רע, ממש. וגמרתי 2 טישואים היום.

(וזה מגעיל כי: א. אני לא חולה לעיתים קרובות, או בכלל. מקסימום צינון פעם פעמיים בשנה. ב. אני שונאת את המשפט "יש למישהו טישו?". הוא מגעיל וצריך לרצוח את מי שעלה על העובדה שיש חרוזים במשפט. אוף, לעזאזל)

"תחשוב איזה שוס זה להיות בת. יום אחד אתה קם בבוקר, ומגלה שיש לך ציצים! לא היית הכי מאושר בעולם אז?"

"כן, ואז היית מגלה שאתה במחזור"

שבת שלום, והחלמה מהירה לי. והחלטה מהירה גמכן.

(פולין, אשתף בקרוב)

אפס עד ארבע מחר, את צריכה לישון ולבכות את גורלך האכזר שאלוהים יצר לך נזלת באף, ובנוסף לזה היום סגרו לך דלת של אוטו על היד. חזק. ממש. והיא לא הצליחה לצאת.

ובנימה אופטימית זו-

היום קראתי בעיתון שיגאל עמיר החליט לשבות רעב כי לא נותנים לו להחזיק ידיים עם אשתו.

טוב.