תקופת מעבר שכזאת. "בכל סיום יש התחלה חדשה"

מאיפה להתחיל?

אתמול סיימתי את הקורס שהייתי חלק ממנו בשלושה חודשים האחרונים. מצד אחד אני רוצה לספר לכם (והשאלה הקבועה: מי זה לכם?!) את כל הפרטים היבשים שמאוד קל להוציא מהסיטואציה: הדרגות והסמלים שקיבלתי, השרוך המיוחד, לאן אני מיועדת, מה אני עושה ביום ראשון.. אבל אני מרגישה שזה מפספס את הנקודה. שלושה חודשים רצתי ונלחצתי, קמתי והתבאסתי, קרו כלכך הרבה דברים, כלכך הרבה פעמים הלקאיתי את עצמי והיו לי כלכך הרבה כשלונות לצד הרבה נקודות של התעקשות ונצחון, למרות הכל. וכל מה שאני רוצה לספר זה הפרטים היבשים?

אבל זה תמיד קורה לי שאני מגיעה הביתה. כל השבוע קורים דברים וביום וחצי שאני אזרחית לכל דבר, פתאום מול המחשב אין לי מה לכתוב. (ומידי פעם, כמו בלוגרית טובה, עוברת לי ביום-יום המחשבה- את זה אני חייבת לכתוב)

והנה אני מול המחשב, ולא יודעת אם זה הקור או השכחה, ומה הם מכשילים בדיוק- את האצבעות שלי או את המחשבות? אבל אני לא מצליחה לספר שום דבר, ורק מנתחת דברים יותר לעומק.

נתחיל בפרטים יבשים: מעכשיו את המדים שלי מעטרים גם חינוכון, נחלון, רב"ט (שתפור הפוך אבל מילא), ושרוך חום לתפארת מדינת ישראל. ולא סתם שרוך, השרוך של המפקדת! אני לא יודעת למה כשאני מספרת את זה לבני אדם הם בכלל לא מתלהבים. זו המקבילה של חיל חינוך לכומתה של הבנים: כמו שכל מפקד בוחר את אחד החיילים ומביא לו את הכומתה שלו? ככה גם עם השרוך. אני לא יודעת אם שמתם לב בחודשים האחרונים, אני לא חושבת שכתבתי על זה, אבל היה לי מאוד קשה בקורס. ממש קשה. גם ככה הנקודת התחלה שלי לא היתה טובה: את המיונים לתפקיד לא עברתי עד הסוף. את המבחנים עברתי, אבל בראיון האישי הם מצאו בי יותר מידי פחדים והיסוסים לגבי עצמי והתפקיד, זה לא תפקיד שאתה יכול להרשות לעצמך להסס כלכך הרבה לגבי עצמך.

יום אחרי הטירונות התייצבתי אצל ראש מדור נח"ל בכבודו ובעצמו לראיון נוסף, כדי לראות אם אני באמת יכולה לשרוד את הקורס. הוא לא התמהמה יותר מידי. השאלה השניה שהוא שאל (מיד אחרי "איך היה בטירונות?") היתה "מה זה חרדה חברתית?". הפוזה הרגועה והכיפית שניסיתי לשדל לעצמי קצת נסדקה בעקבות ההפתעה. מסתבר שכמו ילדה סתומה, שבטוחה שכל מי שרוצה לשאול אותה שאלות באמת מתעניין, גם סיפרתי על זה בראיון האישי הזה שהיה במיונים. הסברתי לו- זה סוג של חרדה, פחד יותר נכון, מכל מיני סיטואציות חברתית שנראות להרבה אנשים נורמליות. לדבר סתם, להכיר אנשים חדשים, לעמוד- אפילו לא מול קהל, אפילו מול קבוצה.. כל מיני כאלה דברים. לא זוכרת כבר מה אמרתי לו. דיברתי על לחץ נראה לי.

ואז במשך רבע שעה או אפילו עשרים דקות הוא ירה לעברי שאלה אחרי שאלה אחרי שאלה. בלי לתת לי יותר מידי זמן לענות בין לבין, הטיח מולי את כל הקשיים שיכולים לעמוד בפני בתפקיד, ואיך אני- בתור בנאדם לחוץ ומפוחד שכמוני, יכול לעמוד בהם.

אלוהים יודע מאיפה הוא הביא לי דברים. הוא אפילו הוציא את השאלון שעניתי עליו במיונים, מורה לי על כל המקומות שקשקשתי עליהם, כל כל המשפטים שכתבתי לא בתוך השורות. "את לא כלכך מסודרת, נכון?" אמר ועבר לשאלה הבאה. מתישהו באמצע הוא שאל אם הוא מלחיץ אותי. "כן" עניתי. "מעולה. את יודעת שאני עושה את זה בכוונה?"

אחרי באמת הרבה זמן הוא אמר לי שאני יכולה להרגע, כי ביום ראשון אני עולה להיות מסופחת בשדה בוקר עם חברי למוקד, ושאני הולכת להיות מד"נית. אבל לא יותר מידי להרגע.

"הולך להיות לך קשה בקורס. קשה ומלחיץ. המפקדים שלך הולכים להקשות עליך מאוד. ואת יודעת למה? כי אני הולך להגיד להם לעשות את זה", משחרר אותי מהחדר שלו, שהדבר הראשון שבא לי לעשות זה לבכות.

שבועיים בשדה-בו ניסיתי לשאול את עצמי איך לעזאזל הגעתי לתפקיד הזה. ראיתי אנשים בפעולה, ראיתי אנשים לא, ניסיתי להבין למה בדיוק התעקשתי כלכך. האם בחרתי בתפקיד הזה מהסיבות הנכונות? אולי אני באמת לא מתאימה? כל הזמן שאלו אם יש פה מישהו שלא רוצה כלכך לעשות את התפקיד ולא עניתי. פחדתי נורא. כמו תמיד אני עושה את הבחירה הלא נכונה, כמה לא מפתיע שהדברים בידיים שלי ואני הורסת אותם.

הקורס התחיל. כל השבוע הראשון ירדתי לפק"לים. כמה פעמים איחרתי לח', כמה פעמים לא הספקתי להכין מצב"ה, או שהיא היתה מקושקשת מידי, או שסתם שכחתי מימיה או משהו קריטי כזה או אחר.. לא הבנתי מה אני עושה שם, ואיך מכל הטרטורים האלו אני עוד אצא מפקדת.

'את לא מבינה על מה אנחנו יורדים לפק"לים.. אם התעטשנו בח. אם הצה"ל של הכובע לא בצד שמאל. היום העירו למישהי, אולי לי, שהיה לה רווח בין הוי ברגליים. להפקיר מימיה זה כמו להפקיר נשק בערך, ובכל הקשב היא צריכה להיות צמודה לך לרגל, ואם יש רווח של סנטימטר בינך לבינה- אז חבל. באמת מטורף כאן'

בשבוע השני הפק"לים היו התנחומים, והתחילו השעות ביציאה. והיו הרבה כאלו בקורס. פעם אחת אפילו כמעט סגרתי שבת.

אין לי כוח לחזור כלכך אחורה בזמן. רק נגיד שהמצב לא היה טוב.

אנדקדוטת אמצע: ניקיתי את המשקפיים ופתאום הם נשברו. לא סתם באוסקר שעשינו בצוות קיבלתי את התואר ה'שלומפרית' (או למען הפוליטקלי קורקט: כוח המשיכה עובד הכי הרבה בסביבתה).

בואו נגיע לסוף, בסדר?

"בואנה, חשבתי על זה קודם, ואת מה זה שפיצית! לא, באמת, אני מסתכלת עליך איך שהיית בתחילת הקורס, היית כלכך לחוצה, ואיך שאת עכשיו.. זה ממש יפה!"

"רק שתדעי, שאני ממש גאה בך. עברת תהליך מדהים" וגם "אני ממש בטוחה לשלוח אותך לשטח" (המפקדת שלי)

"בואנה, אלייך, אני הולכת להתגעגע!" אמרה לי מישהי מהחדר. "לא, באמת! רק שתדעי, שאת מה זה חכמה! די, אל תצחקי עלי, את מכירה אותי, תמיד שאנשים מדברים אני כזה.. לא באמת שם, אבל שאת מדברת אני ישר- כולי מקשיבה! לא, כי תמיד שאת מדברת, זה ממש נכון"

(ובאותו הקשר היא גם הזכירה שבטירונות היא לא הבינה בכלל מה הקטע שלי.. וזה בסדר, כי גם אני לא הבנתי מה הקטע שלי אז)

"היי, תראו" אמרתי לצוות אחרי שאמרו מי המצטיין והמופת הקורסיים "אף אחד לא מהצוות שלנו. כמה מפתיע"

"היי, יש לי משהו מצחיק- את! מצטיינת קורסית!" וצחקו.

"היי, אל תצחקו עליה" אמרה מישהי אחרת מהצוות. "בטוח רצו שתהיי מצטיינת, אבל כשהיית רצה לשם היית נופלת על הרצפה, אז רק בשבילך אמרו שלא"

(והכל מאהבה)

'לעולם אל תמעיטי בערכך, רק את יודעת כמה עוד אפשר להמשיך ללכת' (מה שהמפקדת כתבה לי בסיום)

וכל האנשים שחיבקו אותי באמת בסוף. אנשים שאני באמת הולכת להתגעגע אליהם. והפעם הזאת, גם לפני כמה ימים, שהמ"מ חילקה משהו ולכל אחד שקראו אנשים מחאו כפיים, ובין לבין הרגשת שלפי המחיאות כך גבוהה האהבה, והפחד הזה שרגע, ומה איתי? וכשקראו בשם שלי והיתה ממש התלהבות, איך להסביר את זה. ואז ביני לבין עצמי חשבתי "וואי, באמת אוהבים אותי כאן.."

עזבו, היה קשה וטוב שנגמר. ועכשיו- סדיר. סוף סוף.

תהיו גאים.

מחר 4 חודשים בצבא. לא יכולה להגיד שעבר מהר, אבל עבר שונה. בנקודה זמן הזאת, בשנה שעברה, ינואר והכל, כל ההתייחסות לזמן היהת אחרת. מבינים אותי? להסתכל שעכשיו אנחנו בינואר, ומה עשינו מספטמבר עד עכשיו, ואיך כל זה עבר וכמה למדנו, עבר בצורה אחרת לגמרי מאיך שזה עבר השנה. ממש מוזר.

לצורך החגיגות, אנחנו מתכנסים מחר 30 ומשהו אנשים בג'וליס, עושים טופס טיולים נכנס ויוצאים לרגילה. הללויה! הגיע הזמן, לא?

אז מה עושים בשבוע מוגדר של חופש?

(תזרקו רעיונות, ממש לא בא לי להעביר את השבוע הזה בכלום ואז ביום חמישי פתאום לקלוט שהנה הוא נגמר..)