אני חושבת שדי טוב לי לאחרונה. אני מרגישה מן שלווה אישית, איך אמרה אמלי, מן תחושה שמציפה אותך של הרמוניה עם עצמך והרמוניה עם העולם (בצרפתית זה נשמע יותר טוב), מן השלמה עצמית ויציבות. סתם קורים כל מיני דברים לאחרונה, או שלא קורים דברים, ואני מרגישה הרבה יותר מחוברת אל הקרקע. הרבה יותר שלמה ובטוחה בעצמי ובמה שאני רוצה ועושה, וזה מעניק לי מן יציבות כזאת, לא יודעת, וקורים כל מיני דברים או שלא קורים, אבל אני נשארת לעמוד.

(לא, כי פעם או בדרך כלל כל מקרה שפתאום היה קורה או לא קורה, משפט, מילה, מבט, יכלו להקים אותי ולחרב אותי, ועכשיו אני מרגישה שיש דברים שיכולים לעבור אבל אני יכולה להמשיך לעמוד)

אני מצטערת שאני לא מצליחה להסביר את עצמי כמו שאני רוצה. בדיוק דיברנו על זה היום (או שיותר נכון- אני דיברתי על זה היום), הצבא מצמצם לך את השפה. אתה נצרך לדבר פחות, וצריך להשתמש בהרבה פחות מילים, ויש פתאום כל מיני סלנגים צבאיים שאוספים מיליון רגשות ותחושות אל תוך ביטוי אחד כמו 'כל הזין' או 'שביזות' או 'בלאי' ואתה כבר לא מוציא אנרגיות על למצוא איזה מילה או שילוב של כמה שייצור את ההרגשה המדויקת, אז מתפשרים וזה פתאום גם בסדר. בכלל ההרגשה שלך פתאום נהיית הרבה פחות מדויקת, כן? ופתאום אתה חוזר הביתה ומדבר או כותב והאוצר מילים שלך (כמו כן הוא- הסלסלה הזאת בראש של המילים שאני רגילה לנבור בה רגעים ארוכים מול עצמי עד שאני מוצאת את המילה המדויקת שתסביר את המצב), הרבה פחות מלאה. לא ככה? או שסיבכתי אתכם? אצלי בראש זה פשוט נורא ברור.

מצחיק כשאני עדיין כותבת 'אתכם' 'לכם' וממשיכה לפנות לאיזה גוף שלישי נוכח כלשהו, שהתגובות והכניסות לא ממש מראות שיש מישהו שממשיך לעקוב אחר חיי, הגיגי ומחשבותיי, אבל מילא. זה נותן איזו הרגשה פיקציונרית, ואני גם ככה ילדה חולמנית, אז לא נורא.

בכל מקרה, מה שרציתי להגיד, זה שלאחרונה אני מרגישה מאוד מאוד טוב עם עצמי. שלמה בחיים. הרבה פחות לא יציבה. מלא דוגמאות.

נגיד הרגילה הזאת. משמאלכם תוכלו לראות שממש לא הספקתי לעשות את רוב הדברים שעשיתי, ושבוע של ריגושים וחופש לעשות כל מה שבא לי- היא לא היתה. כל מיני סיבות- מגבלות של זמן ויכולות, כסף, ארגון לקוי של לוז (או יותר נכון: חוסר ארגון של הנ"ל), וגם הרבה בחירות שלי. אבל אתם יודעים מה? היה גם ממש בסדר. לא הספקתי הכל, אבל הספקתי חלק. לא היה סופר דופר מרגש, משהו חבל על הזמן, אבל היה לי די טוב. יצא לי להפגש עם אנשים שלא ראיתי הרבה זמן, טיילתי קצת בארץ, הספקתי לעשות דברים. היה ממוצע, אבל נהניתי דווקא ממש.

על דברים כאלו פעם הייתי יכולה לאכול את עצמי. השבוע היה נגמר והייתי כועסת על עצמי וממש ומלקה את עצמי איך שוב הזמן נזל לי מהידיים ובכלל לא שמתי לב. וזה ממש היה קורה תמיד.

אבל אתם יודעים מה? זה לא קרה. בסדר, לא עשיתי הכל, אבל יהיו עוד חופשים, ויהיו עוד רגילות (בעזרת השם), וזה בהחלט לא הפעם האחרונה שאני בבית. אז מה הלחץ? ואם גם נהניתי בכל זה, אז מה רע?

דוגמא אחת. או עוד דבר-

אתמול במסיבה מישהו קרא לי מכוערת. הלכנו לשירותים ודי נתקענו בו, לא זוכרת, ואז הוא סינן, יאללה גם כן, מכוערת.

במצבים רגילים הייתי יכולה באותו הרגע לפרוץ בבכי, ללכת לפינה הכי חשוכה בכל המועדון, לכסות את הפרצוף שלי בחולצה ולהגיד שאני לא מורידה אותה עד סוף חיי, או לפחות עד שמישהו יממן לי אופציה אחרת.

אבל זה לא קרה. הייתי קצת שיכורה אז בעיקר הייתי בשוק, סחטיין על הישירות וזה. והתבכיינתי על זה לאנשים קצת, אין מה לעשות זו אני. אבל.. בעיקר הרגשתי שזה קצת עובר סביבי. כאילו.. לא באמת הרגשתי מכוערת.

כאילו, שמרית שאלה אותי היום, איך זה לא הרס אותי לחלוטין. אז אמרתי לה- דבר ראשון לא באמת באמת האמנתי לו. לדעתי נראיתי טוב אתמול, ותסמכו על הביקורת העצמית שלי שאם אני אומרת את זה, אז זה באמת מה שחשבתי. אם הפרצוף שלי לא היה לטעמו, מה אני אגיד, זה בעיה שלו. אין מה לעשות, כרגע זה הפנים שלי ואין לי יותר מידי אפשרויות של כאן ועכשיו לשנות אותם, ועם זה העולם יצטרך להתמודד. זה חלק ממני, ואם אתם אוהבים אותי, תאהבו גם אותם . ובכלל, מספיק אנשים אמרו לי שאני יפה בחיי (בצבא זה לא קורה מי יודע מה, אבל ניחא), ומספיק אנשים אוהבים את איך שאני נראית, ומי שלא- אז קשר רומנטי לא יהיה ביננו, מה לעשות. ונגיד את זה ככה, גם אם הוא היה אומר 'בואנה, גם כן, כוסית' זה לא שהיה ביננו יותר מידי סיכוי.

ודבר שני, וזה באמת הדברים הפחות חשובים, אז כל מיני דברים מסביב. מיד אחרי שהוא אמר את זה חבר שלו אמר לי "מה? אל תקשיבי לו", וגם חושך, ובחור מת שיכור, וזה לא שלא התחילו איתי באותו ערב (לא הרבה, ולפרוטוקול יאמר שכבר היו ערבים כאלו, אבל התחילו. אפילו היה בחור אחד שנצמד אליי לאיזה מרחק סנטימטר, ושהדפתי אותו עוד אמר לי "אל תהיי סנובית. זה רק עושה לי את זה יותר..". וואו, צא מהסרט האירוטי שאתה חי בו, ומהר), וכן גם לא נראיתי הכי טוב בעולם, אבל זה לא שגם ניסיתי יותר מידי לדפוק הופעה, ו..אתם יודעים, כל מיני תירוצים. תכלס, הדבר הראשון יותר משמעותי, והרבה יותר ראוי לטיפוח משאר ה'כן, אבל' האחרים. תירוצים תמיד יהיו, אני תמיד יכולה להגיד לעצמי שהאור ככה והרצפה עקומה וזה לא היתה התקופה, אבל הקשיחות הזאת, העמידה האיתנה (!) של אדם מול העולם, זה משהו שאני צריכה לטפח בעצמי. בדרך להתבגרות וזה. לא?

(וזה עוד דברים בסגנון. נגיד היום לדבר בפעולה ולהרגיש איך המילים מחיות אותי, ואני מתחוללת איתם ומתמלאה בהם ומרגישה שזה נכון וזו הדרך, ולשים לב שלא כולם מקשיבים ושאנשים קצת מגלגלים עיניים ועוד מישהי אומרת 'וואו, את כל הזמן מדברת' במילה השניה שאמרתי באותו יום. ולהרגיש איך זה מחלחל דרך הסדקים שלי, אבל גם איך זה לא. לדעת שאני אומרת דברים נכונים, לדעת שזה מה שעושה לי טוב, לדעת שאנשים אוהבים להקשיב לי. "את חכמה. רק שתדעי שתמיד כשאת מדברת, אני ישר מקשיבה", לדעת שאני יכולה במילים בלבד לנתץ דברים, לבנות אותם, לגרום לאנשים להאמין בעצמם ובעולם שיכול להיות אחרת. לא בצחוק, באמת. כמו שאלון מדבר הוא יכול לגרום לי לדמוע. ואין מה לעשות, אם הם לא רוצים להקשיב, לי, פורחת, מתחוללת כמו שאמרתי, אז שלא. זו תקופה של החלטות, ואם אני אבין שהמסגרת הזאת זה לא המקום שאני מחפשת, שהנסיונות שלי לשנות לא באמת יצליחו, שזה, איך שאומרים, לא זה, אז נחדול את זה. ונמצא מקום אחר. וזה לא כזה מופרך או מפחיד לדעתי)

אני חושבת שזה ממש יפה, ואני עוד יותר מקווה שזה לא רק תקופה או בגלל הזמן שאני נמצאת בו עכשיו (אתם יודעים, רגילה וכאלה), אלא באמת פלטפורמה והתחלה של שינוי. אמיתי, שלי. בעזרת השם ובעצמי, נאמר- אמן.

(אפילו דור שלשום אמר לי שאני קורנת, פשוט קורנת. שאני פשוט שמחה, שמחה שמחה [במילים האלו ממש. בערך], ושאני בנאדם שהוא רגיל לראות קצת עצוב, וזה פשוט טוב לראות אותי ככה)

ועוד דבר קטן-

לפני כמה ימים מת בביתו השחקן הית' לדג'ר. כבר כתבתי על זה פה והשוק שזה הכניס אותי, במיוחד לנוכח זוועות היום יום שקורות ברחובות ולא.

אבל עברו כבר כמה ימים וזה עדיין צובט לי בלב ואני עדיין בשוק, ועדיין יש לי את ההרגשה כאילו זה חלום מוזר, והוא לא באמת מת והוא יצא מזה, ואיזה מוזר שהמוות הוא כזה סופי ומוחלט.

זה מוזר לי. אני לא בנאדם כזה, מעריץ. אף פעם לא הייתי נערת פוסטרים (משני צידי הביטוי) ואני בדרך כלל לא ממש נותנת את החשיבות הזאת לכל מיני בחורים ואיזה חתיך פה ושם, וגם לא לשחקנים. אבל עם הית'  (אני יכולה לקרוא לך ככה?) זה היה אחר. לא ספציפית איתו, אבל לא יודעת, הוא פשוט היה כלכך חי בעיני. כמו עוד כל מיני אנשים שיהיה לי ממש מוזר פתאום אם הם ימותו.

או, הנה, פה אני מאבדת את עצמי. אני ממש לא בטוחה אם זה ממשיךלצבוט כלכך בגלל שהוא (לפחות ככה נראה לי) הראשון שמת ממש בתקופה שחייתי (והייתי גם מספיק בוגרת ופיכחת כדי להבין את העולם). כאילו מישהו שהכרתי, גם אם זה דרך מסכים, שפתאום מת. והוא ממש חי לפני חודש או חודשיים שבדיוק חשבתי עליו.

או שאולי זה גם ספציפית הוא. אמרתי לא פעם, אני ילדה חולמנית. ויש לי נטייה ממש להאמין לסרטים, ממש להרגיש שאני מתאהבת, לחלוטין, בדמויות ובסיטואציות. לא בהכרח בנים, גם לא בדיוק להתאהב.. להשבות אחרי דמות או רעיון או סיפור כלשהו, במיוחד אם הוא עצוב. כמו שאני יכולה ללכת ברחוב ולהתאהב בעולם, איך שהצבעים של הגגות מתאימים לשמיים ולמצב רוח שלי, או שאני מרגישה שאני מתאהבת בבני גרעין שלי או הקורס או אחרים, סתם, בגלל שהם הם, אז ככה גם לפעמים בדמויות. סרטים, ספרים. כמו שרון עזב את הכל וברח להם בספר השביעי או לפני זה, שהוא הרגיש כלכך נחות לעומת הארי (אוי אני מרגישה סתומה שאני רק מדברת על זה), וממש רציתי להשיט לו יד דרך הספר ולטפוח לו על הכתף, ולהגיד שזה לא נורא, ושלדעתי הוא הרבה יותר טוב ואנושי מהבחור הממושקף הזה ובסוף הם בטוח יהיו ביחד, אז ככה גם עם דמויות מסרטים. הבנתם? (וסליחה על הדוגמא עם הארי פוטר. אני לא חושבת שזה ספר כ-ז-ה טוב, אבל גדלתי איתו. מותר?)

אז הית'.. סתם בכל מיני סרטים שהוא הופיע בהם. אם בתור האוסטרלי המוזר והמקסים ב'10 דברים' (וואו, שם נראה לי התחלתי לאהוב מבטא אוסטרלי), או הקאובוי המאופק ב'הר ברוקבק' או שובר לבבות מתוחכם בקזנובה או אני כבר לא זוכרת איזה דמות הוא גילם באחים גרים, או בכל מיני סרטים שראיתי איתו (אבל הבנתם).

סתם, החיוך הזה שלו. הגומות. הגודל הזה וההבעה של 'אני לא בהכרח יודע מה אני עושה פה', יחד עם החיוך המקסים הזה שיכול לגרום לך לחייך מולו גם בחושך מתחת לשמיכה, והעובדה שהוא היה בחור מאוד יפה. שיכולת לראות בעיניים שלו שהוא בחור טוב. שתכלס, היית מת להביא בחור כזה הביתה לאמא.

שהוא היה כלכך חי עד לפני רגע, ופתאום לא.. זה ממש מוזר. צובט בלב.

אני לא רגילה להעריץ אנשים או להלל אותם, זה בכלל לא זה. אבל זה עדיין עצוב לי ממש.

(הוא מסוג השחקנים שאני ומאיה תמיד אהבנו לראות סרטים שלהם, ולמות מכמה יש בהם סקס אפיל. נגיד ג'וד לאו. נגיד הבחור הזה שמשחק בסטפ-אפ ועוד. נו, אתם יודעים)

וזהו, הייתי חייבת להגיד את זה ולא סתם לעבור לסדר היום.

בברכת סופ"ש נהדר לכל החוזרים הביתה (ולעצמי: בואי ננסה לנצל את הרגילה הזאת עד הסוף, עם טעם טוב כזה בפה, ל4 חודשים הקרובים..), ובכלל חיים טובים.