"לפעמים כשאני מרגישה הכי דפוקה בעולם והכי לא קשורה בעולם, והכי לא חברותית, כי אני לא בנאדם חברותי מה לעשות, ואני רואה את כולם מתגודדים בחבורות ומדברים אחד עם השני וצוחקים ושמחים ומסתדרים והכל, אני מרגישה הכי רע בעולם. למה? למה כי אני רואה את כולם מתחברים עם אנשים ואני יודעת שאני היחידה בעולם שלא. ואז, אני שומעת רדיוהד, ואני שומעת את ת'ום יורק שר את המילים שאני מרגישה כבר שנים ואף פעם לא ידעתי להסביר, שר על בדידות, וניכור, וזה שלאף אחד לא אכפת ושיש מישהו בעולם, גם אם הוא דובר בשיר של אחד בלי עין, שלא יודע מה הוא עושה פה, מה הוא עושה שם, שהוא לא שייך לכאן- ואז אני מרגישה במקום. כי אני יודעת שאני לא לבד, שיש עוד בנאדם בעולם שדפוק מבחינת חִבְרוּת כמוני, ועוד כמה אלפים שאומרים בדיוק אותו דבר"

נושמת.

"וזה, למה אני חייבת לשמוע רדיוהד עכשיו ואם לא אני אשתגע"

"ככה אני מרגישה"

"מה? לא נכון..."

"גרייס, אין לי חברים"

היא מסתכלת עלי בעיניים ירוקות, ועם השיער הבלונדיני שטני שלה והיופי שכלכך לא קשור לארץ הזאת, והיא יפה, כלכך יפה, כלכך הרבה יפה ממני.

איך היא יכולה להגיד שאין לה חברים, שאני רואה אנשים שבאים ואומרים לה שלום, ואני...

אני אפילו לא מסוגלת להסתכל לה בעיניים, או לאנשים בכלל. מפחיד אותי כלכך, לא יודעת למה.

תמיד מפנה את הראש או מסתכלת לנקודה אחרת. מפחדת.

בעיקר מפנה את הראש, שלא יסתכלו לי על הפנים. היו בכלל, הפנים שלי היו נוראיות מתמיד, נראיתי קצת עם פיגור קל, קצת כמו הגיבן מנוטרדאם. הפרצוף.

ככה אני הרגשתי.

לא מסוגלת להסתכל לאנשים ישירות, לא רוצה שהם יראו אותי. יראו אותי ככה.

איך הם יוכלו להסתכל עלי כשאני לא מסוגלת להסתכל על עצמי?

בכלל, אני לא יכולה. פשוט לא מסוגלת.

כשכואב לי הצד מהמירוץ האנושי אני עוצרת שניה ומשתתקת, פורשת את השיער ומסתתרת בין התלתלים. אף אחד לא רואה אותי.

הפנים מוסתרות טוב-טוב מאחורי גלים גלים של שערות אגודות, ואני צופה במתרחש דרך חרכים.

אני לא בורחת, אני לא שוקעת לעולם אחר. אני שם, אני כואבת, אני מרגישה כל דבר שקורה בחוץ.

פשוט... נותנת לאנשים לעזוב אותי.

אז אני מסתתרת בתוך עצמי, והם ממשיכים לרוץ, רומסים אותי, ואני משתתקת.