פאב, וכלכך רציתי שתהיה לי מחברת סקיצות וכשרון ציור.

זוג אנשים, בני 40 או 50, יושבים לידינו. האיש שמן, גדול, גס שכזה, אוכל צ'יפס ופסטרמה, וזו לא נכנסת במלואה לפה, מונחת על קצה שפה בעוד הוא לועס אותה בפה פתוח, ידיו שומניות. זו שלידו גם מבוגרת, פנים קשות, שפתיים באדום, אם לשניה תחליף את הבגדים הצמודים בגלימה שחורה וכובע שפיצי לא אתפלא, מכשפתית כזו. מהחמשוף מציץ לו קעקוע.

לידם, חבורה של אנשים, 3-4, כולם עם פריט אדום כלשהו.

אחד חולצה אדומה, אחת חצאית אדומה, אחת שיער אדום. אולי היו בו גוונים של סגול, היה חשוך. היה ערפל של סיגריות.

ממולינו משפחה מוכרת, אחד מהם ילד בכיהת ח', אפילו נראה יותר קטן. כזה נמוך, רזה חלש. לבן, בלונדיני. כמו הילדים הארים האלו במלחה"ע השניה שההורים הנאצים שלהם לא נתנו להם לצאת מהבית, כדי לא ללכלך להם את הידיים. כזה מרוכז בהופעה, בסקסופון, בכל הג'אז הזה.

ואני שוקעת בספה הזאתי (זה עור אמיתי?), ושומעת את המוזיקה- לפעמים קופצנית, לפעמים שקטה, בנויה עד הצליל האחרון, ולפעמים מאולתרת.

נמסה שם, ומבודדת את הצלילים. הסקסופון, החצוצרה, התופים, הבס, הפסנתר. הפסנתר, איזה פסנתרן מעולה היה להם שם.

ובלי גיטרה אחת, אבל איכשהו, לא היה חסר.

ואורות ורודים, וכחולים, והכל מעורפל מסיגריה אחת ועוד אחת ועוד אחת. פסיבית כבר יש לי סרטן ריאות (טפוטפוטפו).

היה נחמד, ונחמד שהיה.

נורא נהניתי, וזה נחמד.

(לפני שיצאתי הסתכלתי במראה וחשבתי לעצמי 'אוי, את נראית נורא היפית', עם המכנס דייגים והתיק-שק והסנדלים תנ"כיות.. ואז קלטתי שחוץ מהגופיה, שהיתה לבנה ופשוטה, הכל של אמא, וזה נורא הצחיק אותי)

("איפה אנחנו, בדג אנד פיש?"

"לא, דאג אנד טוני"

"חהחה, דג אנד פיש, הבנתי")