הלכתי להחזיר עם הגדנעים את הנשק, ובדיוק היתה שקיעה. כשאני הולכת והם הולכים אחרי בשני טורים, יש לי את הפריבלגיה להרפות לשניה מההבעה הקשוחה ולהניח, או להוציא לשון למישהו שעובר מולי, או לחייך.

עצרתי את הטורים ונתתי להם זמנים לעמוד בשורה מול המדבר.

"זה" אמרתי מול השמיים הנשרפים מאחורי בשלל צבעים לא הגיוניים. "מה שמייחד את המדבר ואולי את הארץ הזאת, זה שאולי יש פה את השקיעות היפות בעולם". דאגתי שמישהו יתרגם אותי (בכלל באו מאיזו ארץ דרום אמריקאית מפוקפקת), ונתתי להם דקה לחשוב מולה, הולכת ונעמדת מאחוריהם ומתמלאת בכל היופי הזה בעצמי.