והרוח תקום ובטיסת נדנדות

יעברו הברקים מעליך

וכבשה ואיילת תהיינה עדות

שליטפת אותן והוספת ללכת

[נתן אלתרמן- עוד חוזר הניגון]

נהיה יבש כאן. מאובק, לא, יבש. הקיץ הולך.

בא לי חורף, בא לי סתיו. בא לי שלכת שכזו. לשבת בגן ציבורי עם הילה (תמיד איתה) ולראות פתאום שיש המון עלים על הרצפה ולהגיד "הרבה, אה.. עלים" כי זה מזכיר משהו מצחיק, אבל אף אחד לא זוכר למה.

ושהרוחות נעשות יותר קרירות, יותר רוח מאשר משהו חם וחונק, והלילות הרבה יותר קרים מפעם, וב4 אחר הצהריים, אולי 5, כבר בכלל לא חם, אפילו לא קצת. אוויר קצת עומד, אבל הרבה יותר אפשרי לנשום מאשר באוגוסט.

ואם פעם זריחות היו ב5:30 בשיאן, היום ברבע ל6 עדיין חשוך, ובלילה גם אפשר ללכת עם סוויטשירט, וזה לא צמוד וזה לא קטן וזה לא חושף, זה לא קיץ.

ועוד מעט נלך הביתה ברגל מבצפר, את הדרך כוהל או חלקית, ונשתוק, השקט של הסתיו, השתיקותשל הסתיו, השתיקות המחשבתיות האלו. שהולכים הביתה, או סתם הולכים, ושותקים, וחושבים, וזה לא לא נעים, זה ברור, והכל אפור.

השמיים אפורים כלכך, עד שאתה רואה באיזה אופק חור קטן שכזה ומבין שהכל מכוסה עננים, ענן, אחד גדול, והאוויר אפרפר, וקצת יותר חשוך, אבל נחמד.

ועוד מעט, ככה באמצע הכל, יודיעו בחדשות שביום זה וזה אולי גשם. בהתחלה בצפון, ואז מקומי קל, ויום אחד נצא החוצה וירד גשם, ראשוני שכזה, נקי, מנקה, מטהר. ונצא, אצא אליו, ואתחיל לרקוד בו, עם הידיים פעורות לצדדים ואסתובב, והוא ירד עלי, לכמה דקות (בכל זאת, מקומי קל), וכל הלכלוך והזיעה והדביקות והמחנק והכבדות והקיץ הזה ירד ממני, והסתיו ילחש ויעשה צמרמורת נעימה שכזו, בעורף, בגב, שחורף, עוד מעט חורף כאן.

אבל קודם סתיו. קודם, עוד מעט.

רק עוד קצת.

(דיר בלאק אם מחר יהיה חמסין)