היום סוף סוף הגעתי למטרה שהצבתי לעצמי לפני קצת פחות (או יותר פחות, בעצם) משנתיים, עוד בכיתה ט'. מה? איפה אמרנו שהתחיל המשפט?

בכל מקרה, היום, לגמרי לא במקרה, הגעתי אליה.

איך היה? לא יודעת, היתה שעת אפס והשיער שלי היה אסוף מידי בשביל לחשוב.

דמיינו לכם את הסיטואציה הבאה.

5 בבוקר, הפלאפון באקט של 'תראי, אני טלפון שהוא נייד וגם שעון מעורר, אבל שיחות יוצאות- אין לך!!' מצפצף. בום, מכה.

5:30 בבוקר, השעון (האמיתי, כןכן) השני מצפצף. בום מכה.

5:45 בבוקר, השעון השלישי (אני לא טיפוס של בוקר) מצפצף. תזכירו לי למה לעזאזל אני צריכה, אחרי 5 שעות שינה בקושי בלבד, לקום, אם... עזבו אם, למה??

אה, נכון, להתקלח.

ועם המחשבה הזו התפשטתי, טרוטת עיניים (אמרתי משהו הגיוני? כי זה נשמע גבוה וזה, אבל לכו תדעו), ונכנסתי למקלחת. בואו נגמור עם זה וגמרנו.

כמובן, שהמים היו קרים.

אין לי מה לציין פה מלבד המבט הציני וקר ששלחתי למצלמה הנסתרת שהתחבאה בדיוק באמצע של גליל הנייר טואלט. אבל זה בפעם אחרת.

עם כאלו בקרים שאתה קם והמקלחת לא עובדת, ורוב הסיכויים שתפספס את ההסעה וזה, אלו הימים הטובים שלי. איך, מה, לא יודעת.

בכל אופן, ההגדרה לטובים נורא השתנתה מאז שעליתי לי"א. יש משהו די חולני בך כאדם אם אתה נותן מעצמך כ11 שעות ביום בשביל משהו (שאני מחשיבה את השעה התארגנות, הפסקות, ושעה חזרה הביתה- מ5:30-4:30, בדרך כלל), ועוד לקרוא לזה כיף.

טוב, אולי לא, אבל היה איכס אז נו.

מאותו מצב של קמתי והמקלחת לא עובדת וחרא בעולם הזה כלכך שאפילו... לא, אין לי שום הקבלה משעשעת לזה, היו לי שתי אפשרויות.

לא בדיוק ברור לי מה הם עכשיו, לא, בעצם, סתם כתבתי את זה כי לא מצאתי ניסוח אחר. הדלקתי את הדוד (לא, לא דוד חיים, זה כבר סיפור אחר), ירדתי למטה, הכנתי קפה (טסטרס צ'ויס, או: אם כל בני האדם שווים, הוא היה הפריקין נאצי שיורה בכולם) (זה היה ההקבלה הכי גרועה נראה לי שעשיתי בחיים. הלאה), חתכתי ירקות שאֹכל בבצפר (2 גמבה צהובה, 2 גזרים ממש קטנים. ויוה לה דיאטה), בחרתי בגדים (ולא ברגע האחרון, הידד), ומה? כבר 6:30? יאללה, למקלחת.

אבל לא יותר מ9 דקות, כי פאקינג אין לי זמן.

וכך, מאורגנת ומסודרת, עם רוב הדברים עליי (אוכל, דאורדורנט, תיק, בגדים...) יצאתי מהבית, אסופת שיער (גולגול), מכוסת צעיף ואפילו- בדיוק בזמן.

דבר שלא מנע ממני לאחר את האוטובוס.

קולנוע, אלוהים, קולנוע.

בשבוע שעבר, אבל בדיוק, עליתי לי על המשקל וראיתי: האח, הידד, אני שוקלת 58. הייתי יוצאת לרחובות ומבטאת את שמחתי בקפוארה וקריאות מלחמה אינדיאניות, אבל בסוף נכנעתי לאפשרות המפתה יותר ונשארתי בבית מנוזלת וחסרת כוח, מבכה על מר גורלי כמושבת חיידקים.

לעומת זאת, הצהריים הזה, בדיוק שבוע אחרי, שקלתי 61.

(ואל תגידו לא מודדים בצהריים, אכלתי לפני זה בדיוק 2 גזרים, גמבה, וקפה)

לא מבאס תחת?

Note: ללכת לדיאטנית.

Note: לקנות קלסר.

Note: מתחרז עם Goat.

פעם היה לי פטיש קל לעזים ("אז פעם אחת זיינתי כבשה.."). חבורת עז, הכל. ואז החלטתי- אם יום אחד תהיה לי להקה אקרא לה Holy Goat, עז קדושה אם מישהו כאן ב3 יחידות אנגלית.

גיטרה, היתה לי. אפילו גייסתי לעצמי בסיסטית ("נגני על בס" "למה?" "כי אני מקימה להקה ואני צריכה בסיסטית" "סבבה. מה זה בס" "הגיטרה שההוא מחזיק שמה" "אהההה, יש כזה סוג?! ואני חשבתי כל הזמן הזה למה חסר לה 2 מיתרים..." ).

בסוף היא צירפה המון אנשים ללהקה, שזו זמרת (שאני שונאת), ומתופף (שאני אה.. אע, לא הכרתי אז), ואפילו עוד גיטרה.

ואז האמרגנית ("ממתי יש לנו כזו?") העיפה אותי מהלהקה כי אני כבר לא התאמתי אליה יותר מבחינה מוזיקלית, ובכלל לא היתה לי חשמלית ("זה כבר לא 'לנו' יותר, מאמי").

אבל השם, עז קדושה, עדיין נשאר חי וקיים, כי הם לא הבינו וקיבלו בגאוניותו.

אז כחושבים על זה, עכשיו יש לי גיטרה אקוסטית שלא נגעתי בה כמה חודשים, שם ממש טוב ללהקה, ומטרה שכל מתבגר שפתח רדיו בחייו החזיק בה.

עכשיו, איך זה עוזר לי להתקבל לגל"צ?

מצד אחד, משקפי שמש ממש משלימים לי את המראה של "אני בנאדם אדיש, ממורמר וחסר רגשות. זה לא שאני לא חברותית, אני סתם שונאת אתכם".

מצד שני, 80% מהאנשים שראו אותי אמרו לי שאני נראית כמו האופנוברים (?) ממאדים.

אכן, סוגייה קשה.

ולא, זה לא הרס לי את היום. לא זה, ולא המורה הסואו פאקינג מטומטמת שלי לסוציולוגיה שהיתה עסוקה רוב השיעור בלדבר על כמה שאנחנו תלמידים מפגרים שלא נותנים למורה מעולה כמוה להעביר את החומר, בין לזה שהיא מבקשת מסטיק מהתלמידים ועונה לפלאפון באמצע השיעור ("הלו? דקלה!! מה כפרה, מה נשמע? לא, את לא רצינית. די. לא. אויש, נחשי מה אני עושה עכשיו? לא, אני באמצע שיעור. כן, ד"ש. טוב, ביי בובה!!"), לא זה. אפילו לא שחברתי לשולחן באקט של טירוף החלה לקשקש לי על היד, כשהיא ממלמלת "Save the dolphins". לא.

גם לא הפרחה המטומטמת ששאלה אותי מה זה הסימנים על הידיים (אבא מכה אותי, רוצה גם?).

הערס

המפגר

שישב

בגן

בדרך

חזרה

הביתה,

וקרא

לי

מכוערת.

זה מה שהרס לי את היום.

זה, ושעליתי 3 קילו בשבוע.

וזה חבריי, למה ערסים צריך להרוג. לאט. באיטיות. להוציא להם את הלב עם סכין שתכנס דרך פי הטבעת.

כן, זו הסיבה.

העולם, מה שבטוח, יהיה טוב יותר.

ועכשיו, הפתעה.

אתמול, כשאיחרתי את האוטובוס (אוקיי, וידוי, היום למרות שאיחרתי, בא אוטובוס משום מקום ואסף אותי, מה שאומר שזו הפעם הראשונה מתחילת הלימודים שלא פספסתי את האוטובוס בשעת אפס. ורק פעמיים לא היו לי שעות אפס), אבא איכשהו הסיע אותי לבצפר. קראתי עיתון, פרסומות, וזה.

מסתבר, שאם קונים בקבוק אחד של איזו חברה, מקבלים 2 פטמות מתנה.

ואני שנים מחפשת.

(מה, איך 4, שיט, אין לי זמן לכלום)