אומרים שהאדם הוא רק אפר ועפר
ואם זה ככה אז אנחנו עושים הרבה רעש בשביל אבק.
מאיר אריאל קרה לזה "בוץ מתוחכם"
אז לא פלא שאדם בתוך עצמו נחנק.

כבר קהו אוזנינו מלשמוע ועינינו מלראות
איך לתפארת החיים הקמנו אחלה בית קברות
האמת היא רק אחת אבל יש לה מיליוני צורות
מליוני פנים מליוני שמות.

וזו נראה לי ההופעה הראשונה שהייתי בה שבה היו בפירוש הרבה יותר בנים מבנות. ורובם גם הרשו לעצמם להוריד חולצה, וזה לא הריח כלכך טוב.

ולפני פיזור אחת קטנה:

מישהו מסתכל עלי ביציאה מהשירותים. "תגידי" הוא אומר לי "הכרת כבר את שלומי?"

אני מחייכת ונבוכה נורא. "ואת ליאור? ואותי? רגעעעע, ואיך קוראים לך??" הוא קצת רודף אחרי.

לא, זה בסדר. תודה, אני לא בקטע. (או את הבחור בלי החולצה שרקד לידי כל ההופעה ופעם בכמה דקות בדק אצלי מה השעה)

אני באמת מופתעת נורא כל פעם שדברים כאלו קורים. באמת. מה, אתם באמת חושבים שאני נראית טוב? זה כלכך מוזר.

(אה, וגם אחד הכדורים המעופפים פגע לי בראש.  בקטנה)