הכי כיף זה שאני אומרת לאנשים שמסוף החווה ועד עכשיו עליתי 10 קילו.

"מה????" הם פוערים אליי עיניים גדולות. אף פעם לא הייתי רזונת, אבל אני גם לא שמנה. (כל פעם שאני אומרת את זה משהו בי מרשרש ברעשנים דמיוניים שסוף סוף אחרי שנים ארוכות של שנאה עצמית הגעתי למסקנה הזאת) וכיף לשמוע וגם לדעת ולהרגיש את הפליאה הזאת.

בסוף שנה שעברה שקלתי בסביבות ה60 קילו. לפעמים 59, לפעמים 63. תלוי באיזה תקופה אנחנו ומתי אכלתי לאחרונה, כבר 3-4 שנים שזה ככה. בסוף הש"ש התחילה לי הבעיה בבלוטת התריס, ובגלל די הרזיתי ונשארתי לכיוון ה60 (ובגלל שנגמרו לי כל הכוחות לחיות בערך, זה בערך הדבר האחרון ששמתי לב אליו), ואז הבנים התגייסו, גילו מה יש לי, טורטרתי ברחבי הארץ לאלפי בדיקות כדי להבין אם אני הולכת להיות מטופלת כמה שנים או סתם להתגייס מאוחר יותר, נחתי והתאזנתי ואז הרופא הודיע לי קצת אחרי שנשקלתי "או, הנה זה מתחיל. היוצרות הולכות להתהפך"

"מזתומרת?"

"בקרוב את הולכת להראות כמו פרה"

הוא היה קצת מוזר ולמדנו לא לקחת אותו ברצינות, אבל מפה לשם עבר שבוע וראיתי שעליתי 4 קילו. למזלי לפני שהספקתי להבהל אוהת ירידת מתח בבלוטה קרתה שוב, שוב נגמרו לי הכוחות ושניה אחרי זה (או יותר נכון: שניה בזמן זה) גם התגייסתי. ואתם מה קורה לבנות בצבא.

מה שקורה שהיום אני שוקלת בסביבות ה68 קילו. לפעמים זה עולה ל70, לפעמים לא. כבר 3 חודשים לא נשקלתי, ותכלס זה לא מעניין.

כי שאני מסתכלת על עצמי, לפחות בלי הפרצוף (אני לא יכולה להיות מרוצה מהכל, נכון?)- אני חושבת שאני נראית טוב. אולי לא במדים, כי למען השם מי נראית טוב במדים, אבל נראית לא רע בכלל. אני אפילו אגזים ואומר שיותר טוב מאז. לא בהכרח באיך שאני נראית, בהרגשה פנימית. בלדעת שבתכלס משקל זה לא באמת חשוב (אלא אם כן מנסים להרים אותך ואז זה קצת מביך,אבל בעצם גם אם הייתי שוקלת 30 קילו פחות זה עדיין היה מביך), ואם אני מסתכלת במראה ומרגישה טוב עם עצמי ושאני אומרת "אתם יודעים שעליתי 10 קילו משנה שעברה?" אז גם אני לא מאמינה כי אני ממש לא מרגישה אותם על עצמי, אז תקשיבו, זה מגניב רצח. אני בחורה, אני לא אמורה להרגיש בנוח עם עצמי.

אז ברור שעדיין לא הכל מושלם. החזה שלי עדיין קטן מידי, התחת שלי חסר צורה, ואלוהים, הייתי שמחה להפטר מהדבר הרוטט הזה שיש לי באמצע (ויש לי, תסמכו עלי), אבל היי, למי זה משנה. אפילו מיקה אמר "Big girls- you are beautiful" (אם אני אגיד את זה מספיק פעמים, יום אחד אני גם אאמין לזה!)

וזהו, זה מגניב, תהיו גאים.

בשבוע האחרון לא עשינו כלום והייתי ממש עייפה. מעבר לכלום, ישנתי 7-8 שעות בלילה ועדיין מצאתי את עצמי מנומנמת תמידית. זה מטריד.

נכון, אני בצבא ואני אמורה להיות עייפה, לא משנה שבבית הייתי ישנה פחות, אבל מאז ומתמיד הייתי רגילה למצב צבירה ישנוני ועייף גם כשישנתי הרבה, ואז פתאום גילו שבלוטת התריס שלי מתפקדת בהילוך מהיר ואז אחרי שהוגליתי מהעולם בערך וזה הסתדר והייתי בנקודה הזאת שבין היתר והתת, ופתאום הייתי עירנית ושמחה ועם מרץ ואז חשבתי "אז ככה זה אמור להרגיש? וואי, מגניב", ואז הבנתי בערך שאם אני מרגישה לא בסדר, זה לא אמור להיות רגיל וטוב.

ועכשיו אני כל הזמן עייפה. וגם כל הזמן צריכה להשתין. חילוף חומרים מהיר מידי? מטריד.

(שימו לב שהקטע הזה תחת הקטגוריות אופטימי ופסימי גם יחד, כי היי, ככה זה אצלי)

עדכון: מיד אחרי שעדכנתי פתאום קלטתי שעוד 18 אנשים שיכנסו לעמוד ויש לי 70 אלף כניסות.. 70 אלף! יא רבאק. לא שכזה אכפת לי, כן? כולה בלוג.. אבל 70 אלף? במתמטיקה יפה כותבים את זה 70,000. בכל שירותי הצבאי אני לא ארוויח מספר כזה גדול, ואני מקבלת תוספת סיכון!

זה לא יותר מידי מעניין, סתם מפחיד. אני יודעת שאני פה 5 ומשהו שנים ויש אנשים שעושים כאלו מספרים בחודשיים, אבל עדיין. זה חתיכת רקורד. אני זוכרת את האלף הראשון שלי.. זה היה באיזה 2003. אלוהים, עכשיו אני באמת מרגישה זקנה. ביי.