אתמול:

אני ומאיה מדברות בטלפון. יום קשה. הם כבר שבועיים מוקפצות לשדרות ועובדות שם בגני ילדים, אבל עם איום הגראד החדש הכניס גם את העיר שבה הדירה שלהם לטווח.

"שיט, רגע" היא מנתקת לי פתאום. מאחוריה צרחות. אחרי כמה דקות היא מתקשרת אליי. "את לא מבינה מה היה עכשיו. היה צבע אדום, והיינו צריכים כולנו לצאת מהאוטובוס ולהשכב על הרצפה ובכלל לא הספקנו.. והמערכת של הכריזה איכשהו נתקעה וזה לא הפסיק וזה היה נורא"

"היא לא נתקעה" אומרת מישהי מאחוריה. "פשוט היה מטח"

זהו, עכשיו גם הן חלק ממעגל האנשים שצריך לוודא אחרי חדשות?

אני מתהפכת מול הטלוויזיה. זה מה שעושים כשחולים, רואים סרטים אחד אחרי השני.  "זה נורא כמה שזה רחוק מאיתנו. לא מרגישים פה כלום"

"אני יודעת"

לפנות בוקר:

אני ואמא מטיילות בשדרות. היא נראית כמו עיר נורמלית ומטופחת עם מרכז מסחרי נאה, לא כמו שזכרתי מהכמה פעמים שהייתי שם. מוזר שגם אמא שלי שם, כי בטח עכשיו היא גם לא תרשה לי לעבור בקריית גת.

אמא נשארת לראות איזה דוכן ואני ממשיכה לחנות הבאה. זה מתבקש שזה יקרה עכשיו.

צבע אדום. אני בכניסה של חנות תקליטים עם דלת נורא צרה. הכריזה קוראת שוב ושוב ואני לא מצליחה להכנס. "בואי!" קוראים לי מהחנות אבל אני לא מצליחה, הכל חוסם אותי. "החנות בכלל ממוגנת?" השניות אוזלות ואני מתעוררת במיטה הרחבה שלי בבוקר. פעם שלישית הלילה, ישנתי המון. השעה 6:30 בבוקר והלב שלי דופק ממש חזק וממש מהר. אני מרגישה אותו גם תוך כדי ערפול של שינה.

לפעמים זה מרתיח אותי כמה המרכז רחוק מכל זה, כאילו שם הדרום זו מדינה אחרת, וכשגרתי שם שנה באמת הרגשתי שזה כן. וזה מפחיד אותי כלכך ונוח לחיות בבועה שלי, כמה שזה מכעיס אותי בעצמי.